לפני מותו יעקב אבינו אוסף את בניו סביבו, ונראה כי הוא עומד לספר להם דבר מופלא, מה יתרחש באחרית הימים (בראשית מט, א): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". אולם מייד לאחר מכן יעקב עובר לעניין אחר כביכול, ומתחיל לברך את השבטים. חז"ל מסבירים שיעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ, אך נסתלקה ממנו שכינה, ולכן "התחיל אומר דברים אחרים", כלשון רש"י (שם). האם מכיוון שראה יעקב כי לא מתאפשר לו לגלות את הקץ, הוא הסתפק בכמה ברכות? כיצד הברכות מחליפות את גילוי הקץ?
התשובה טמונה בעומק המושג אחרית הימים. אף שלא נדע מהי אחרית הימים עד שתבוא, דבר אחד ראוי לומר: שהיא המצב המופלא שבו כל האור שיש בעם ישראל יתגלה בכל עוצמתו ויופיו ויאיר את העולם כולו. זהו המצב השלם, שבו כל הגוונים המרובים שיש בעם ישראל יופיעו במילואם, אך בלא ניגוד ומחלוקת אלא בהרמוניה, ככלי נגינה רבים המנגנים ניגון מופלא.
וזאת יש לדעת, שהגאולה בעיקרה אינה רק שינוי חיצוני בתנאי הטבע. לעיתים מציירים את הגלות בתור עוני, רעב ואיום מצד האויבים, ואת הגלות בתור שפע וברכה. ודאי שהשפע, הברכה והשלום הם חלק ממרכיבי הגאולה, "וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר" (ירמיהו לא, יא), אך לא בזה מסתכמת הגאולה. הגאולה היא מצב של שלמות גמורה, שכל הכוחות הטמונים בעם ישראל יצאו מהכוח אל הפועל בשלמות. במצב זה ממילא כולם אוהבים זה את זה, מלאים באור ובשמחת עולם.
הגלות היא ניתוק של האדם מעצמו ומה', וככל שנהיה מי שאנו, מתוך קדושה ונאמנות לה' ולכלל ישראל, כך הגאולה תלך ותזרח באורה.
דברים אלו מלמדים אותנו שהגאולה אינה רק שינוי חיצוני, אלא גם התפתחות פנימית עמוקה של הנפשות. אם בחוץ יש שפע מרובה, אבל מבפנים בני אדם מרגישים כבויים ומדולדלים, אין תועלת בכל השפע החיצוני. מהות הגאולה היא פנימית, צמיחה ושגשוג של עצמות הנפשות והלבבות של בני האדם. לכן יש קשר פנימי בין הגאולה לדעה, "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיה יא, ט), "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג). הדעה היא מצב שלם, בו האדם מלא חוכמה, בינה ודעת, והוא מוצא איזון והרמוניה בין כל כוחותיו, שכולם יצאו אל הפועל וויתחבר יחדיו לשלמות אחת נפלאה.
כדי להבין זאת יש לחדד מעט את המושג דעת. כתוב בספרים הקדושים שדעה עניינה פנימיות המידות. מידות יכולות לסתור זו את זו. יש באדם אהבה, ויש בו גם מידת דין, ולעיתים הכוחות הללו אינם יכולים להסתדר בהרמוניה. השלום הפנימי נקרא דעת, וזה הכוח המחבר את כל המידות לכלל הוויה אחת.
כך הסביר רבי הלל מפאריטש מדוע לפי ההלכה קטן אינו נחשב בן דעת. הכוונה היא שלילד אין יכולת לחבר צדדים סותרים באישיות שלו. רק הגדול הוא בר דעה, כלומר יודע להכיל מורכבויות וצדדים שונים. ביחסים בין אדם לחברו, למשל, ילד יהיה מצוי ב'ברוגז' או ב'שולם', בכעס או באהבה, ולעומתו המבוגר יכול לאהוב וגם להעביר ביקורת בו בזמן. הוא יכול להיפגע מאדם אחר ובכל זאת לשמור על יחסים טובים איתו כדי שלא לנתק את הקשר. ככל שהדעת גדולה יותר, אדם יודע יותר ליישב את הסתירות הפנימיות שבנפשו.
אף שלא נדע מהי אחרית הימים עד שתבוא, דבר אחד ראוי לומר: שהיא המצב המופלא שבו כל האור שיש בעם ישראל יתגלה בכל עוצמתו ויופיו ויאיר את העולם כולו. זהו המצב השלם, שבו כל הגוונים המרובים שיש בעם ישראל יופיעו במילואם, אך בלא ניגוד ומחלוקת אלא בהרמוניה, ככלי נגינה רבים המנגנים ניגון מופלא.
גם בכלל ישראל הדעה הרחבה כוללת את המידות והגוונים. כפי שכתוב בספרים, ש-12 השבטים הם כנגד שש המידות הא-לוהיות (הנקראות שש ספירות), שהם כללות כל הגוונים יחדיו, מרכיבים ביחד הוויה שלמה והרמונית. לכן הגאולה נרמזה בדעת, מפני שזו מציאות התיקון הפנימית והשלמה, שבה כל האיברים כולם מתחברים יחד ונעשים הוויה שלמה של אור וקודש. מצב זה הוא מציאות של גאולה, מציאות מלאה בשמחה וחדווה, טובה וברכה.
מכאן נבין את משמעות ברכותיו של יעקב. הברכה שמברך יעקב את בניו היא החיבור למקור הא-לוהי. כל שבט ושבט צריך לחבר את כוחותיו אל התכלית הא-לוהית, אל הייעוד הנשמתי שלשמו בא לעולם, ובכך כוחותיו יתפתחו ויגדלו (שזהו עומק מושג הברכה, חיבור האדם אל שורש ומקור חייו, כמו הברכת עץ על ידי חיבור הענף מחדש לאדמה, ובע"ה נרחיב בעניין בפעמים אחרות). יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ, להביא את המציאות אל שלמותה, ולכן בירך כל אחד מבניו, ובזאת לימד כל אחד להיות מי שהוא, לגלות את הנקודה המיוחדת שה' נתן לו ולחבר אותה אל האור הא-לוהי, אל השליחות ואל הייעוד הא-לוהי. ועל ידי זה כל אחד מהשבטים יצמח ויעשה פרי לברכה, וגם בין כל השבטים כולם תהיה אהבה ואחווה ושלום ורעות. כי בשעה שכולם מחוברים לרצון הא-לוהי, אזי הם מוצאים את המכנה משותף הפנימי ביניהם ומתאחדים יחדיו. למעשה זה עומק משמעותו של מושג הברכה, שהיא חיבור למקור החיים כדרך העצים המתחברים לאדמה, ממילא כולם מחוברים בשורשם זה לזה, בחינת "סדנא דארעא חד הוא" (קידושין כז ע"ב), כל העצים והגרעינים מחוברים יחד בעומק האדמה.
הגאולה היא מצב של שלמות גמורה, שכל הכוחות הטמונים בעם ישראל יצאו מהכוח אל הפועל בשלמות.
לאור זאת נבין שיעקב אכן לא ויתר על גילוי הקץ, אלא שבמקום לגלותו מלמעלה הוא מצא את הנתיב המיוחד להביאו דרך הברכות לבניו, היינו דרך ההופעה העשירה והמלאה של כללות כל כוחות ישראל, שזהו עניין הברכה, שכן עניין הברכה הייחודית לכל אחד מכוון לכך שכל אחד יצמיח ויממש את האור שגנוז בו. ממילא בשעה שבירכם במקום גילוי הקץ, נמצא כאומר להם: אתם בעצמכם תביאו את הקץ. וזאת על ידי הברכות, איש כברכתו, ההופעה המלאה של כל כוחות עם ישראל. ובכך הורה לנו את הדרך להביא את הקץ בכוחות עצמנו. ובאמת הגלות היא ניתוק של האדם מעצמו ומה', וככל שנהיה מי שאנו, מתוך קדושה ונאמנות לה' ולכלל ישראל, כך הגאולה תלך ותזרח באורה. ויהי רצון שנזכה במהרה לגאולה השלמה ולבניין בית מקדשנו, אמן ואמן!
