בחודש האחרון כבש המון אסלאמי ברברי את פריז ובירות אחרות באירופה.
בישראל התמקדנו בקטטות פוליטיות לקראת הבחירות ולא ממש הקדשנו זמן לאירועים מעבר לים, אבל תוצאות בחירות 2026 מציבות לפנינו מספרים קרים שאי אפשר להמשיך לברוח מהם. הגוש הערבי זינק ל-19 מנדטים, ועם האופוזיציה הליברלית-שמאל נוצר גוש של 67 מושבים לעומת 53 מושבי מחנה הימין. באולפני הטלוויזיה, אותן תיבות תהודה הרמטיות שלא למדו דבר ולא שכחו דבר, כבר התחילו לחגוג את "קץ עידן הימין". מהנדסי התודעה שוב מוכרים לנו ניצחון קל ומהיר ומדקלמים את אותן סיסמאות שחוקות על "גוש השינוי" ו"תקווה חדשה".
אבל כל מי שמכיר את המגרש הפוליטי ואת כללי הגרביטציה של המזרח התיכון מבין שאנחנו לא עומדים בפני עוד ניסיון לחילופי שלטון שגרתיים. אנחנו עומדים מול הייבוא המסוכן ביותר של פתולוגיה פוליטית מערבית: הברית האדומה-ירוקה – אותו זיווג עיוור ומופקר בין השמאל הפרוגרסיבי והרדיקלי ובין האסלאם הפוליטי. כזה שטורף את אירופה ומכרסם כבר באזורים רבים בארצות הברית. ניו יורק כבר נכבשה.
מה שמחק את השמאל באירופה מגיע לירושלים
השמאל הפרוגרסיבי במערב מוביל כבר שנים מהלך של הונאה עצמית. על הנייר מדובר בשני קטבים שאינם יכולים לחיות יחד אפילו חמש דקות: מחד גיסא שמאל רדיקלי שמקדש פירוק של מוסד המשפחה, פוליטיקת זהויות קיצונית ואוטונומיה אישית מוחלטת; מאידך גיסא אסלאם דתי נוקשה, שמרני, שרואה בהלכה הדתית (השריעה) את חזות הכול.
ובכן, מה מחבר ביניהם? הדבק היחיד וההרסני: שלילת מדינת הלאום המסורתית. בדיוק כפי שהשמאל הישראלי התמכר ל"רק לא ביבי", אידאולוגיה חלולה וחסרת חזון, כך השמאל במערב התמכר לפירוק של הציוויליזציה המערבית כפי שהכרנו אותה בשמונים השנים האחרונות, מאז מלחמת העולם השנייה. בתפיסה הפוסט-קולוניאלית המעוותת הזו האסלאם הפוליטי אינו נתפס כוח תאוקרטי אלים אלא מיעוט מדוכא, שותף למאבק בערכי המערב והשמרנות.
בצד השני עומד החלק האחראי והציוני באופוזיציה. אנשים שמבינים היטב כי קואליציה הנשענת על שלילת קיומה של ישראל היא סכנה קיומית שאין ממנה דרך חזרה. הגורמים הללו מבינים כי ברגע האמת המחלוקת בין הימין למרכז-שמאל הציוני היא מחלוקת פוליטית בתוך המשפחה
ראינו את התוצאות בבריטניה: שם מפלגת הלייבור הפכה במחוזות שלמים לשבויה של הצבעה עדתית-מוסלמית סגורה, שנציגים נבחרים אינם מחויבים בה לכתר הבריטי אלא לתכתיבים של מסגדים מקומיים. ראינו את זה בצרפת, שבה ז'אן-לוק מלנשון והשמאל הרדיקלי מכרו לחלוטין את ה'לאיסיטה' – החילוניות הממלכתית שהייתה נשמת אפו של השמאל הצרפתי – כדי לחזר אחרי קולות המהגרים בפרברי פריז, בעצימת עיניים מוחלטת מאזורי הפקר שהמשטרה המקומית פוחדת להיכנס אליהם, אום אל-פחם של פריז.
ומה קורה בארצות הברית? ה'סקווד' והאגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית עם אלכסנדרה אוקסיו קורטז ורשידה טאליב הפכו את האוניברסיטאות לזירות תמיכה פומביות בחמאס ובאחים המוסלמים. סטודנטים ליברלים צועדים לצד קנאי דת שמשמיעים קריאות ג'יהאד מפורשות תחת אותה אשליה ילדותית שהם שותפים לאותו מאבק "לשחרור".
האידיוט השימושי: הלקח המדמם של טהראן
ההיסטוריה מלמדת בדיוק איך הברית הזו נגמרת. היא לעולם אינה מסתיימת בפשרה דמוקרטית או בדו-קיום ליברלי; היא מסתיימת בבליעה של השותף החלש.
ב-1979, בזמן המהפכה באיראן, ארגוני השמאל המרקסיסטי (כמו מוג'אהדין ח'לק ומפלגת תודה) כרתו ברית טקטית עם האייתוללה ח'ומייני כדי להפיל את שלטון השאה. פעילי השמאל, האקדמאים והאינטלקטואלים היו בטוחים בעליונותם: הם חשבו שהאסלאמיסטים הם רק כוח שטח זמני, השריר שיפיל את השלטון הישן, ולאחריו ינהל השמאל הנאור את המדינה המודרנית.
כולנו יודעים מה קרה ביום שאחרי המהפכה. ברגע שח'ומייני ביצר את כוחו, הוא לא ניהל איתם משא ומתן קואליציוני. הוא שלח את אנשי משמרות המהפכה לטהר את השורות. עשרות אלפי פעילי שמאל, אנשי רוח, פמיניסטיות וסטודנטים נעצרו, עונו והוצאו להורג או נמלטו לגלות. בעבור האסלאם הפוליטי, השמאל הליברלי אינו שותף שווה, הוא בסך הכול אידיוט שימושי, סולם שמשתמשים בו כדי לטפס אל כס השלטון, ואז בועטים בו אל התהום.
ברית עם עבאס או שותפות ציונית?
עכשיו האשליה הזו מתדפקת על שערי הכנסת בירושלים. זינוק הכוח הערבי ל-19 מנדטים אינו מקרי; הוא תוצאה של התארגנות סקטוריאלית ממוקדת בכספים קטריים איסלאמיים.
לנוכח המציאות הזו האופוזיציה הישראלית מתפצלת לשני מחנות שונים לחלוטין: בצד האחד המפלגות הרדיקליות – הדמוקרטים של יאיר גולן וחלקים מתנועת יש עתיד לשעבר – שבויות באותו אנטגוניזם עיוור ופוזיציה בלתי פוסקת של "רק לא ביבי". מתוך תאוות שלטון ושנאה עמוקה למחנה הלאומי והאמוני הן מוכנות להכשיר את השרץ. הן מוכנות להקים ממשלה שנסמכת הלכה למעשה על מפלגות שאינן מכירות בהיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי, שחלק מחבריהן מסרבים לגנות טרור ושרעיונית שואבים את השראתם מהתנועה האסלאמית ומחזון פירוק המפעל הציוני. הן משכנעות את עצמן שהן ינהלו את האירוע בדיוק כמו הפרוגרסיבים באירופה ובאיראן.
שנים התרגלנו למלחמות צעקניות באולפנים, לחיפוש לייקים ולפוליטיקאים שיוצרים סרטוני טיקטוק במקום לנהל מערכות מורכבות. המציאות אחרי בחירות 2026 אינה מותירה מקום למשחקי ילדים
אבל בצד השני עומד החלק האחראי והציוני באופוזיציה. אנשים שמבינים היטב כי קואליציה הנשענת על שלילת קיומה של ישראל היא סכנה קיומית שאין ממנה דרך חזרה. הגורמים הללו מבינים כי ברגע האמת המחלוקת בין הימין למרכז-שמאל הציוני היא מחלוקת פוליטית בתוך המשפחה, ואילו הברית עם האסלאם הפוליטי היא שבירת הלוחות של הבית הלאומי. הדרך היחידה למנוע את המלכודת הזו היא שותפות לאומית ואחראית של הימין המתון, ובראשו הליכוד, בקואליציה ציונית רחבה שמעמידה לפני כל חרם אישי קטנוני את ביצור הביטחון, הריבונות והזהות היהודית.
המחיר הקיומי של קואליציית האשליות
אסור להשלות את עצמנו: ממשלה שתישען על אותם 19 מנדטים לא תוכל למשול אפילו שבוע אחד של שגרה ביטחונית אמיתית.
- שיתוק ביטחוני מוחלט: כפי שראינו במערכות האחרונות, ניהול מלחמה ועמידה בלחצים דורשים קור רוח, חופש פעולה מבצעי ויכולת תמרון מול לחצים בין-לאומיים. ממשלה התלויה על בלימה באצבעות אסלאמיסטיות לא תוכל לאשר סיכול ממוקד, תירתע מטיהור תשתיות טרור, ותהיה משותקת לחלוטין באכיפת החוק והריבונות בנגב ובגליל.
- פירוק הזהות הציונית: המחיר הפוליטי שייגבה לא ייעצר בתקציבים למגזר. הדרישות יהיו ברורות: מחיקת חוק הלאום, פגיעה בחוק השבות, כרסום בסמלי המדינה וביטול מעמדה של ירושלים המאוחדת.
- אובדן לגיטימציה וקריעת העם: שלטון שיקום על בסיס קולות השוללים את זכות הקיום של המדינה היהודית יאבד כליל את האמון מצד הרוב המכריע של הציבור המשרת, הלוחם והנושא בנטל. משבר האמון מול מערכות המדינה רק יחריף ויפורר את הסולידריות הלאומית שעוד נותרה.
הגיע הזמן להפסיק להתקוטט
שנים התרגלנו למלחמות צעקניות באולפנים, לחיפוש לייקים ולפוליטיקאים שיוצרים סרטוני טיקטוק במקום לנהל מערכות מורכבות. המציאות אחרי בחירות 2026 אינה מותירה מקום למשחקי ילדים.
הימין הישראלי, הציבור האמוני וההנהגה הלאומית חייבים להביט במפה ביושר ובלי הנחות: הברית האדומה-ירוקה איננה תאוריה של חוקרים באקדמיה; היא מונחת על שולחן המשא ומתן של הכנסת.
ההיסטוריה לא תסלח למי שימכור את עתיד המדינה היהודית ויהמר כי יכריע את המחנה הנגדי בעוד סבב בחירות. זה לא יקרה, הוא רק ידחק אותם לזרועות הברית האדומה-ירוקה. זהו רגע האמת של המנהיגות הציונית כולה: לגלות אחריות, להניח בצד את החרמות ואת האגו, לבנות קיר ברזל מול האסלאם הפוליטי ולהבטיח שמדינת ישראל תישאר לעד ביתו הלאומי, הריבוני והחזק של העם היהודי.