יש פער טרגי, המוכר היטב לכל מי שעוסק במדיניות ציבורית, בין הרצון הטוב של נבחר הציבור ובין התוצאה ההרסנית של מעשיו בשטח. רבי יהודה הלוי ניסח זאת בדייקנות במשפט האלמותי: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". המשפט הזה, שנכתב לפני מאות שנים, מתאר בדיוק מכאיב את רפורמת התקשורת של שר התקשורת שלמה קרעי בחוק השידורים החדש שלו.
אני כותב את הדברים בכאב, ודווקא מתוך הערכה עמוקה לאיש. שלמה קרעי אינו עוד פוליטיקאי ציני; הוא איש ימין אידאולוגי חד מחשבה, שמבין לעומק את העיוות ההיסטורי בשוק התקשורת הישראלי. ההיכרות בינינו איננה רק תאורטית. השר קרעי הוא שנתן בי אמון ומינה אותי לחבר במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. המטרה המשותפת הייתה ברורה: להכניס רוח חדשה למפרשים של הרגולציה של הרשות השנייה, לגוון את הקולות ולשבור את ההגמוניה.
הבנתי שאני הופך בעל כורחי לעלה תאנה. במקום לקדם חופש הפכתי לחלק ממנגנון ההשתקה. לכן עשיתי את המעשה המתבקש והתפטרתי
ואולם דווקא שם, בחדרים הממוזגים של הרשות, קיבלתי שיעור מאלף ומדכא במגבלות הכוח. מהר מאוד הבנתי שאי אפשר לתקן מערכת שכל תכליתה היא פיקוח ושליטה, פשוט על ידי החלפת האנשים שיושבים בראשה. המנגנון חזק מהאדם. הייעוץ המשפטי של הרשות הבהיר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אתה רגולטור עכשיו. אסור לך לפעול, אסור לך להתבטא בחופשיות, אסור לך להיות שחקן בזירה".
הבנתי שאני הופך בעל כורחי לעלה תאנה. במקום לקדם חופש הפכתי לחלק ממנגנון ההשתקה. לכן עשיתי את המעשה המתבקש והתפטרתי. התובנה שלי הייתה שהשינוי לא יבוא מתוך המערכת אלא מבחוץ, דרך העשייה העצמאית, הפודקאסטים, ההרצאות והשיח הישיר עם הציבור. השר קרעי, לצערי, בוחר בכיוון ההפוך. בכוונתו לתקן, אך הוא בונה במו ידיו מנגנון חדש, משוכלל ומסוכן פי כמה מזה שקדם לו.
כשאיש ימין מאמץ תפיסת עולם סוציאליסטית
כדי להבין את גודל הטעות צריך לחזור ליסודות המחשבה השמרנית. הכלכלן תומס סואל, בספרו המכונן 'עימות בין השקפות', משרטט את ההבדל העקרוני בין השמרנים לפרוגרסיביים.
השמאל הפרוגרסיבי מחזיק בתפיסה שאפשר לשנות את טבע האדם. הם מאמינים שיש בידם הידע והמוסריות לעצב את החברה מלמעלה. לשיטתם, אם רק נקים את הרגולטור הנכון וניתן לו די כוח, נוכל להנדס תקשורת הוגנת, מאוזנת וערכית. הם מאמינים שיש פתרונות תאורטיים ושאפשר ליישם אותם ללא משוא פנים.
הימין השמרני לעומת זאת מחזיק בתפיסה שטבע האדם קבוע. אנחנו אמורים להבין שבני אדם הם יצורים לא מושלמים, שהידע מבוזר ושכל ניסיון לרכז כוח בידי פקידים – גם אם הם 'משלנו' – סופו להוביל לעריצות. השמרן אינו מאמין בפתרונות מהונדסים אלא בתמורות (Trade-offs) ובכוחם של תמריצים.
חוק התקשורת החדש של קרעי הוא מסמך שנראה כאילו נכתב במעבדות החשיבה של השמאל הסוציאליסטי
והנה האבסורד הגדול: חוק התקשורת החדש של קרעי הוא מסמך שנראה כאילו נכתב במעבדות החשיבה של השמאל הסוציאליסטי. הוא אינו מקטין את המדינה; הוא מנפח אותה. הוא מחליף את המועצות הישנות והחלשות (הרשות השנייה ומועצת הכבלים) בגוף-על חדש, ריכוזי ובעל סמכויות אכיפה מפחידות. השר קרעי נפל למלכודת הדבש של הכוח: האשליה שאם השוט נמצא בידיים הנכונות, הוא יעשה רק טוב. או במילותיה האלמותיות של מירי רגב, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו".
הסכנה: חוק ללא בהירות
אחת הבעיות הקריטיות בחוק המוצע היא העמימות המכוונת שלו. המנסחים בחרו להעניק לרגולטור החדש גמישות ניהולית רחבה. במבט ראשון זה נשמע מודרני ויעיל. בפועל זוהי הזמנה לרודנות בירוקרטית.
ענקי המחשבה הליברלית, כמו פרידריך האייק ושופט העליון האמריקאי אנטונין סקאליה, הקדישו את חייהם למלחמה ברעיון הזה בדיוק. בספרו 'הדרך לשעבוד' הסביר האייק שמהות הדמוקרטיה ושלטון החוק היא הוודאות. החוקים צריכים להיות כמו חוקי התנועה: ברורים, ידועים מראש וקבועים. אור אדום הוא אור אדום לכולם, ומהירות מופרזת ידועה מבחינה מדעית וניתנת למדידה.
לעומת זאת החוק של קרעי נותן לפקיד סמכות להחליט בזמן אמת אם שידור מסוים הוא פגיעה באינטרס הציבורי או הפרה של חובת הגיוון.
השופט סקאליה נהג לומר: "שלטון החוק הוא חוק של כללים" (Law of Rules). ברגע שאתה נותן לפקיד שיקול דעת רחב להחליט מהי עבירה, הרגת את החירות. האזרח (או הערוץ) אינו יכול לדעת מראש אם הוא עבר עבירה. הוא חי בחסדי הרגולטור ולכן גם מתחנף אליו, ולבסוף ישכח את זהותו וייטה שמאלה.
החוק החדש מצייד את הרגולטור הזה בנשק יום הדין: סמכות להטיל קנסות עתק ועיצומים כספיים שיכולים למוטט כל גוף תקשורת עצמאי. השילוב של עבירה עמומה עם עונש קטלני הוא המתכון הקלסי לסתימת פיות. ערוצים לא יחכו לקנס; הם יצנזרו את עצמם מראש כדי שלא להרגיז את הפריץ.
פרשן ערוץ 14 יעקב ברדוגו על רפורמת התקשורת של קרעי
חציית הקו האדום: הכיבוש הממשלתי של האינטרנט
אבל כל זה מתגמד לעומת הסעיף המהפכני והמסוכן ביותר בחוק: הכוונה להחיל רגולציה על ספקי תכנים באינטרנט.
צריך להבין את גודל השבר. עד היום שמרה ישראל על האינטרנט כמרחב של הזנחה מבורכת. המדינה לא ניסתה לנהל את נטפליקס, לא התערבה באלגוריתמים של יוטיוב ולא פיקחה על פודקאסטים כמו 'על המשמעות'. החוק החדש מבקש לשנות את הסדר הבראשיתי הזה.
זהו מהלך חסר תקדים בעולם הדמוקרטי. תומס סואל לימד אותנו לבחון תמיד מוסדות לפי התמריצים שלהם ולא לפי ההצהרות החגיגיות בעת הקמתם. השר יכול להישבע שאין לו כוונה להתערב בתכנים. אבל סואל ישאל: מהו התמריץ של הפקיד שישב במועצה בעוד שנתיים?
ברגע שיש לגוף ממשלתי סמכות חוקית לפקח על גוף שידור אינטרנטי, ולצידה הסמכות להטיל קנסות על הפרות סובייקטיביות כמו היעדר ייצוג הולם או פגיעה ברגשות, המדרון החלקלק הופך לנחל צפית בשיטפון.
האינטרנט הוא זירה של סדר ספונטני. הוא כאוטי, הוא מבוזר והוא חופשי. הניסיון לכפות עליו את הכללים המיושנים של עידן הברודקאסט (ערוץ 1 וערוץ 2) הוא לא רק אנכרוניסטי, הוא מסוכן. זהו ניסיון של מהנדסי תודעה לשים רסן על המידע שהאזרח בוחר לצרוך באופן חופשי.
נלחמים את המלחמה הקודמת
האירוניה הגדולה היא שהחוק הזה מנסה לפתור בעיה שכבר אינה קיימת. השר קרעי רוצה לשבור את המונופול של ערוצי התבהלה וליצור גיוון. אבל כשאני מסתובב בארץ, בפאנלים שאני מנחה ובמפגשים עם קהלים מגוונים – מסטודנטים ועד גמלאים – אני רואה שהציבור כבר עשה את המהפכה בעצמו.
אנשים הפסיקו להיות שבויים של מדורת השבט ב-20:00. הם הצביעו באצבעות. הם עברו לצרוך תוכן בפודקאסטים (כמו 'על המשמעות', שאני משדר, ורבים וטובים אחרים), ב-X (טוויטר), בטלגרם וביוטיוב. הרייטינג של הערוצים המסורתיים צונח לא בגלל החוק אלא בגלל השוק. ערוץ 14 לא צמח בזכות רגולציה ששמרה עליו. הוא צמח מלמטה, מהדיגיטל, כי היה לו ביקוש. הוא ההוכחה שתחרות חופשית עובדת טוב יותר מכל התערבות ממשלתית.
הניסיון של קרעי להסדיר את השוק החדש הזה הוא כמו לנסות להסדיר את תעשיית הרכב באמצעות חוקים שנועדו לכרכרות סוסים. במקום לתת לשוק התקשורת הישן לגווע או להמציא את עצמו מחדש, החוק מנסה להנשים אותו על ידי חניקת המתחרים החדשים והדינמיים מהאינטרנט.
בומרנג פוליטי: הימין בונה את הגרדום של עצמו
וכאן אני פונה לחבריי למחנה הלאומי ולשר קרעי בפרט: אתם מסתנוורים מהעובדה שכרגע אנחנו בשלטון. אתם בטוחים שהכוח הרגולטורי הזה ישמש כדי לאזן את התמונה ולהכניס קולות ימניים. זוהי נאיביות פוליטית של אידיוטים שימושיים.
תומס סואל ופרידריך האייק לימדו אותנו: לעולם אל תיתן לממשלה סמכות שאינך מוכן שתהיה בידי היריב האידאולוגי המר ביותר שלך.
השוק הוכיח: כשאין רגולטור, יש פלורליזם. כשאין פקיד שמחליט מה ראוי, העם מוצא תכנים מעולים
גלגל הפוליטיקה מסתובב. מחר, בעוד שנתיים או בעוד ארבע שנים תקום ממשלה אחרת, ושר תקשורת פרוגרסיבי ייכנס למשרד. הוא ימצא על השולחן מתנה נהדרת שהשאיר לו שלמה קרעי: רגולטור-על עוצמתי ובעל סמכויות גמישות להגדיר פגיעה באינטרס הציבורי, יכולת להטיל קנסות עתק ושליטה מלאה על האינטרנט.
מה אתם חושבים שיקרה אז? השר החדש ישתמש באותם כלים בדיוק כדי לסגור את ערוץ 14 בטענה של הסתה. הוא יטיל עיצומים על פודקאסטים שמרניים בטענה של פייק ניוז. הוא יצנזר תכנים לאומיים ברשתות החברתיות בשם הגנה על הדמוקרטיה. החוק הזה מפר את כלל הברזל השמרני. הוא בונה את התותח הקדוש שהשמאל ישתמש בו כדי להפגיז את הימין.
הפתרון האמיתי: לא לנהל, לשחרר
אם כן, מה צריך לעשות? אם כוונתו של קרעי רצויה, מהו המעשה הרצוי? התשובה, כפי שלמדתי על בשרי ברשות השנייה וכפי שסואל מלמד בספריו, היא דה-רגולציה מוחלטת.
במקום להקים מועצה חדשה צריך לבטל את המועצות הקיימות. במקום לכתוב חוק שמסדיר את האינטרנט, צריך לתת לאינטרנט להמשיך להיות המערב הפרוע והפורה שהוא. דיני לשון הרע, הסתה וחוזים מספיקים בהחלט כדי לטפל בעבריינות, אין צורך בצנזור ראשי. במקום לפקח על גיוון ועל יצירה מקורית צריך להסיר את החסמים הבירוקרטיים (כמו ערבויות, חובת אולפנים בירושלים ודרישות תוכן) שמונעים משחקנים חדשים להיכנס למגרש.
השוק הוכיח: כשאין רגולטור, יש פלורליזם. כשאין פקיד שמחליט מה ראוי, העם מוצא תכנים מעולים.
החוק הנוכחי הוא מלכודת דבש. הוא עטוף במילים יפות של משילות ותחרות, אבל בתוכו מסתתר מנגנון של שליטה, פיקוח וכפייה. אני קורא לשר קרעי בהערכה ובכבוד: אל תיתן ידך למהלך הזה. אל תהיה מי שחתום על חוק שיכבול את האינטרנט הישראלי וישתיק את קולות החופש בעתיד. תן לשוק החופשי ולציבור החכם בישראל להמשיך ולעצב את התודעה של עצמו.
לתגובות: [email protected]
