לפני 13 שנה פנה אליי רבה הראשי של דרום אפריקה הרב זאב גולדשטיין בבקשה מוזרה: "אני רוצה שבכל העולם ישמרו שבת, שבת אחת. אני מבקש שתגיעי ליוהנסבורג להפרשת חלה של אלפי נשים יחד". הייתי חשדנית: שבת אינה פרויקט, היא לא מבצע חד-פעמי, היא אורח חיים, ולפעמים גם עול לא פשוט. כשרה אימנו בשעתה הייתי צינית באשר לסיכויי התפיחה של הפרויקט הזה.
רחוב שלם ביוהנסבורג נסגר, וכך עמדנו אלפי נשים ליד שולחנות שהוצבו לאורך הרחוב, לשנו והתפללנו והפרשנו. והשאר היסטוריה. ביותר מאלפיים ערים בעולם יפרישו חלה לקראת השבת הקרובה, והפרויקט הפך לאהבה חוצת יבשות: אותו מלאך שראה את השבת ההיא, היחידה, הכריז: "יהי לשבת אחרת כך!" וכך התחברה לה עוד שבת ועוד אחת, ובעזרת ה' בשבת הקרובה נהיה ל"עולם שכולו שבת".
יום אחד שבו אנחנו מקבלים את מה שכבר הוכרע
ובישראל זו תהיה ככל הנראה שבת טעונה: אם אכן תהיה הכרעה בתוצאות הבחירות, יהיו במדינה הזו אנשים, שעדיין אינני יודעת מיהם בשעת כתיבת השורות האלה, שיהיה להם קשה לקבל את ההכרעה. הרי הם רצו משהו אחר. וכאן אולי מגיע הרעיון החשוב ביותר שהשבת מייצגת: יום אחד שבו אנחנו מקבלים את מה שכבר הוכרע, אבל רק כדי לקבל כוח לעשות שוב למען מציאות מתוקנת: "אשר ברא א-לוהים – לעשות!"
הרב זקס, ההוגה הגדול שאת פטירתו נציין בשבת הקרובה, דיבר הרבה מאוד בסוף חייו על המעבר מפוליטיקה של כעס לפוליטיקה של תקווה. ראשית, אי אפשר שלא לראות את התזמון: הרב זקס והשבת העולמית. ההוגה היהודי הגדול הזה עשה הכול למען יהדות עולמית. לא, הוא לא עסק בהסברה, הוא עסק בלימוד משותף וכיבד את האינטליגנציה של שומעיו, יהודים ושאינם יהודים. כך הפך גם מלך אנגלייה, צ'רלס, למעריצו הגדול.
הרב זקס ראה בפוליטיקה של הכעס את האויב הגדול של הציוויליזציה כולה, לא רק של היהדות: "בשנים האחרונות הפערים בין הימין לשמאל נעשו עמוקים יותר. זוהי 'הפוליטיקה של הכעס'. למה זה קרה? מפני שהפוליטיקה והכלכלה אינן יודעות להתחלק: נניח שיש לך אלף ליש"ט, ואתה מחליט לחלוק את זה עם עוד תשעה אנשים, כמה נשאר לך? עשירית ממה שהיה לך! פוליטיקה וכלכלה הן משחקי 'סכום אפס'. אם אני מנצח, אתה מפסיד.
אם אני מנצח, גם אתה מנצח
"אבל עכשיו נניח שאתה מחליט לחלוק לא כוח או עושר, אלא אהבה או ידידות או השפעה. כמה נשאר לך? לא פחות ואולי אפילו פי עשרה יותר. הסיבה היא שהאהבה היא מוצר חברתי, שם אין 'משחק סכום אפס'. אם אני מנצח, גם אתה מנצח. מוצרים חברתיים לא יהיו במדינה או בשוק, אלא במשפחה ובקהילה. עולם עם תחרות בלא שיתוף פעולה הוא מקום בודד מאוד, אכזרי ומסוכסך.
"במשך חצי מאה התמקדנו רק בשוק ובמדינה מתוך התעלמות מהממד השלישי: החברה. מעטים הרוויחו ורבים הפסידו. התרופה היחידה תהיה לשחזר מחדש את הפוליטיקה ששמה לנגד עיניה את ההבנה שאנו חולקים זהות וגורל. עלינו לשוב ולבחור בפוליטיקה של התקווה".
שבת היא היום הזה שאסור לעסוק בו בפוליטיקה, אבל בדיוק לכן היא אם הפוליטיקה של התקווה: ביום הזה מנטרלים את גורמי השוק, הכלכלה והתחרות. נפגשים עם בני המשפחה ועם הקהילה, עם הספר ולא עם המסך. ביום הזה אנחנו מקבלים את הבחירה של הקב"ה: "כי בנו בחרת מכל העמים". השבת היא יום הבוחר הגדול, לא נקבל אותה?! בואו ונצא לקראת המלכה, לא נישאר בכעס, פני תקווה נקבלה!
