ברשימת הדברים הטובים שגרמה המלחמה תופסת ללא ספק מקום של כבוד תנופת ההתיישבות חסרת התקדים שפקדה את יהודה ושומרון בשנתיים האחרונות. גבעות שצצות כפטריות אחרי הגשם, תמיכה נרחבת בקרב היישובים הוותיקים ואפילו חוות רבות שמוקמות באישור מלא של מערכת הביטחון באזורים מסוימים ביהודה ושומרון.

לראשונה זה שנים, לנוכח לקחי 7 באוקטובר, נדמה שבצה"ל מתחילים להבין את חשיבותה של ההתיישבות בשטחים הפתוחים ואת היותה מגן קדמי לשאר היישובים. התחלפות יחסם של מפקדים בצה"ל לנקודות ההתיישבות, שבעבר ראו בהן גורם עוין וכעת רואים במיישביהן אנשים חלוצים שאפשר לשבת אצלם לקפה של בוקר, השפיעה השפעה רוחבית על קצב ההתקדמות ואפשרה פריצה ליעדים שאיש לא דמיין.

אלא שלאחרונה משהו השתנה. במקביל להכרזה על סיום המלחמה בעזה ועל שחרור כוחות ההגמ"ר החלו להרגיש פעילים בשטח ברוח אחרת. מריחות רבות, מישהו שמנסה לתקוע מקלות בגלגלים וגורמים שמנסים להשיב את המצב ביהודה ושומרון למה שהיה לפני המלחמה.

את המצב הזה שינו הגבעות והחוות לבלי הכר בכל מקום שניתנה להן האפשרות לפרוח. לא רק נקודות מועדות חוו ירידה בפיגועים; צירים שלמים נהפכו לפתע לבטוחים

באחת מהערכות המצב שנערכו לאחרונה התלוננו מפקדי חטיבות שנכנסו לתפקידם ביהודה ושומרון באוזני מפקד האוגדה החדש קובי הלר: "איבדנו שליטה לגמרי על כל נושא החוות והגבעות. חצי מהקשב שלנו מופנה לזה, ומספר האירועים שהן יוצרות בלתי נגמר". דברים ברוח דומה שיקפו גם מג"דים ששירתו במלחמה בגזרות יהודה ושומרון, בפרט בגזרות שההתיישבות החלוצית בהן חוותה פריחה ממשית. רבים ממפקדי הגדודים ממש לא היו בעלי עמדות שמאל, אולם יחס הכוחות במפת האיומים החדשה הצליח לערער גם אותם. "אני תומך בהתיישבות ורואה בזה ערך, אבל לא הגיוני שכמפקד הגזרה 70% מהאירועים שאני צריך לטפל בהם הם דברים שקרו לרועה הצאן של חוות מעלה נפצוצים", התבטאו במרירות.

ככה בונים חומה

הטענה הזו, שהולכת ונשמעת עוד ועוד ככל שקו החזית בהתיישבות הולך קדימה, אכן נכונה עובדתית, אך שגויה בשורשה, ומאחר שהיא שתכריע בשאלה אם נצליח לעבור לשלב הבא ביהודה ושומרון או שמא חלילה ניסוג אחורה לימי טרום המלחמה, חובה להשיב עליה בהרחבה ובכובד ראש.

נתחיל ממה שברור לכל אחד מאיתנו כיום. הפתרון היחיד שימנע באמת אחת ולתמיד אירועים ביטחוניים ופיגועי טרור, הוא זה שמוזכר עשרות פעמים בתורה: גירוש האויב מכאן. מיהודה ושומרון, מעזה, ממזרח ירושלים ומהערים המעורבות. כל עוד הוא יישאר פה בינינו, השאלה היא רק לכמה זמן ובאיזו רציפות נצליח להרתיע אותו עד שינסה לשוב ולפגע. אבל מכיוון שעוד לא הגענו ליכולת לגרש כעת את האויב כולו, חובה עלינו לראות כיצד אפשר לנהל כאן בינתיים חיים בטוחים ככל האפשר, כשהאויב מורתע ונמצא בהתגוננות ונסיגה.

הגנה אפקטיבית בנויה משלושה רכיבים: הרחקת קו המגע ככל האפשר מהאוכלוסייה האזרחית, הכנסת האויב למגננה מתמדת ומלחמת מאסף והרתעתו בצורה החריפה ביותר. כל אחד מהמרכיבים הללו לבדו לא יחזיק מעמד לאורך זמן ויתנפץ לנו בפנים.

הרחקת קו המגע

משימתו העיקרית של גדוד שתופס קו ביהודה ושומרון הייתה עד לפני המלחמה בעיקר שמירה על גדרות היישובים ואבטחת הצירים, או בקצרה: הגנ"ש והגנ"ץ. חיילים שמרו בטרמפיאדות, ג'יפ הסיור קפץ לכל נגיעה בגדר, ולוחמים הוצבו במבתרים בצידי הכבישים המועדים לפורענות. כשהמחבל עלה למבתר הריק שממול או הצליח לנצל חלון הזדמנויות בעת החלפת המשמרות, התוצאה הייתה שורת רכבים שספגה אבנים ובקבוקי תבערה.

גם בגדרות היישובים, אם הפרצה לא התגלתה בזמן או שהמחבלים כבר הספיקו לחדור פנימה, זה נגמר במרחץ דמים או במקרה 'הטוב' בגנבה של אמל"ח ושל חפצים יקרי ערך. קו המגע היה צמוד להחריד. ברגע שהאויב הצליח לעבור את השומרים, ההגנה קרסה לחלוטין. מעצרים ממוקדים שבוצעו מעת לעת בכפרים לא הצליחו גם הם לספק את הביטחון המיוחל, והתוצאה הייתה טרור יום-יומי.

את המצב הזה שינו הגבעות והחוות לבלי הכר בכל מקום שניתנה להן האפשרות לפרוח. לא רק נקודות מועדות חוו ירידה בפיגועים; צירים שלמים נהפכו לפתע לבטוחים ושקטים אחרי עשרות שנות טרור. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כביש אלון בבנימין. שורת הפיגועים שהתרחשו בו לאורך השנים בלתי נגמרת. מארבים, מעצרים ופעילויות עומק לא שינו את המצב ליותר משבועות אחדים. עד שהחלו לצוץ לאורך הציר נקודות התיישבות יהודיות כפטריות אחרי הגשם וחוללו מהפך מהקצה לקצה.

במערכת הביטחון תומכים פעמים רבות בקיומם של שטחי המרעה כאזורי חיץ מחוץ ליישובים, אולם מתקשים להבין מדוע הרועים מתעקשים להתקדם עוד ועוד, לעומק השטח

המספרים מדהימים ומדברים בעד עצמם: גרף נתונים שפרסמה מועצת בנימין מראה ירידה דרמטית במספר אירועי הטרור בציר בהתאם לגדילת נקודות ההתיישבות. מ-459 פיגועי טרור בשנת 2022, כשאת החוות והגבעות באזור היה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, ל-52 בלבד במחצית הראשונה של 2025, שבה כמעט חצה מספר נקודות ההתיישבות את רף העשרים. תפיסת הפעולה הייתה פשוטה. במקום שרועי צאן ערבים יתצפתו על המבתרים ומחבלים במסווה של חקלאים יוכלו להסתובב בחופשיות בין עצי הזית בצד הדרך, מי שישלטו באזור יהיו תושבי הגבעה או החווה, והם ירחיקו את ערביי הכפרים קילומטר ויותר אחורה. חגורת הגנה הרמטית בדמות רצף יהודי מצפון לדרום.

קו המגע הוזז, ואם תתרחש כיום חדירה של מחבל לשטח, הסיכוי שיצליח להגיע עד לכביש ולפגע הוא אפסי. התקפות שינסה האויב להוציא יופנו לרוב נגד שטחי המרעה והרועים שחוצצים בין החווה לכפר. במקרה קיצון שבו יצליח המחבל לחצות גם את שטחי המרעה, תבלום הגבעה את האש.

קחו לשם ההמחשה את צומת מכמש האחורי, ליד מצפה עידית, מבתר מועד ומקולל מכיוון הכפר דיר דבוואן, שעליו עמדו המחבלים שרצחו את עידית מזרחי הי"ד, ומאז היו בו עוד מאות אירועי טרור. מחבלים היו באים מהכפר בדרך קלה ונוחה, פורקים מהרכב, מיידים אבנים ובקבוקי תבערה ונמלטים בחזרה לכפר.

כמעט חמש שנים אני בגזרה פה, ואת ספירת המארבים שהציב צה"ל כדי לחסל את המחבלים הללו איבדתי מזמן. כוח קבוע הוצב ממול בצילייה מאולתרת, יזומות בחתימה נמוכה, מארבים של לוחמי 636. כלום לא עזר. שום מחבל לא חוסל, איש לא נעצר בזמן אמת. יממה אחרי התקפלות הכוח היו המחבלים חוזרים כמו שעון. עד שהגיעו גבעת שדה יונתן ממערב והחווה של חנינא ממזרח, יצרו רצף טריטוריאלי לאורך הציר, הדפו את הערבים פנימה לכפר והפכו את המבתר לשטח מרעה קבוע.

יותר משנה חלפה מאז, ואפילו פיגוע אחד נגד הנוסעים בציר לא היה בנקודה הזו. שתי המילים האחרונות חשובות, משום שהציר אומנם נעשה בטוח, אך האויב ממש לא ויתר על רצונו לרצוח יהודים.

מגננה ומלחמת מאסף

אם אנו מכירים בעובדה שהאויב ינסה תמיד לטבוח בנו ברגע שיוכל, הדרך למנוע בעדו לעשות זאת מעבר להרתעה, שהיא תמיד זמנית ומוגבלת, היא להביאו למצב של מגננה ומלחמה תמידית על הקיים. אם הוא יושב לבטח בטריטוריה שהקים לעצמו, ראשו יהיה פנוי למחשבות רצחניות ולהתקפות יזומות. לעומת זאת כשגם ההימצאות שלו בביתו או בהר המדובר מוטלת בספק, כל כוחותיו יופנו לשימור המצב הנוכחי ובלימת הנסיגה לאחור.

בימי טרום המלחמה ישבו הערבים לבטח בכפרי יהודה ושומרון ויכלו לצאת לפיגוע אבנים בציר הסמוך, וחצי שעה לאחר מכן כבר לראות סרט במיטה. המחסומים נותרו פתוחים, צה"ל הקפיד על הימנעות מפגיעה ב"מרקם החיים הפלשתיני", ושום דבר לא איים עליהם. מעצרים של דלת מסתובבת לא עניינו אף אחד ורק הפכו את המשוחררים הטריים לגיבורים.

תפיסת הביטחון בגבעות ובחוות, שבאה לידי ביטוי ביתר שאת בשנתיים האחרונות, הייתה הפוכה לגמרי. שיטת העבודה שמרכזה רעיית הצאן מושתתת במידה רבה על העיקרון הזה. אין מצב סטטי בשטח: אם קו ההגנה בדמות שטחי המרעה, מרוחק ככל שהיה, יישאר כמו שהוא, הערבים ינסו לפלוש שוב ושוב. הדרך היחידה למנוע פלישה היא להיות תמיד בתנועה קדימה. איטית, מחושבת וזהירה, אבל כזו שתגרום לאויב להבין שגם נוכחותו על ההר שהוא רועה ומסתובב בו כעת מוטלת בסימן שאלה. במקום שבגבעה תכונס ישיבת חירום בנוגע לפלישות הערביות, מי שחוזרים הביתה בכל ערב בפנים מודאגות הם הרועים והחקלאים הערבים, הזרוע המבצעית של הכפר, שמנסים לגבש מענה נגדי.

קו החזית זז קדימה, אל 'השטח האפור' שבפאתי האזור הערבי הנוכחי, ושטחי המרעה היהודיים נותרים מוגנים. בתי המשפחות בגבעה שנמצאים שני קילומטר משם נשארים בכלל מחוץ למשחק, בטוחים ושלווים. כשבכפר אוזרים אומץ ויוצאים למתקפת נגד, היא מתרחשת לרוב בשטח האפור שהוגדר כגבול החדש, ועל כך אני יכול להעיד מכלי ראשון.

במערכת הביטחון תומכים פעמים רבות בקיומם של שטחי המרעה כאזורי חיץ מחוץ ליישובים, אולם מתקשים להבין מדוע הרועים מתעקשים להתקדם עוד ועוד, לעומק השטח. בעיניהם זו פעולה מיותרת ומסוכנת שמטרתה ליצור חיכוך ללא סיבה. בעקבות אירועי תקיפה שהתרחשו בשטחי המרעה אף שרטטו כמה מהמח"טים פוליגונים מצומצמים שבהם הותר לרועים לשהות, ואסרו על הרועים לצאת מחוץ לגבולותיהם מתוך מחשבה שצעד זה ימנע את התקיפות הבאות. כנ"ל בהקמה של נקודות התיישבות חדשות. חווה צמודת גדר שמגינה על היישוב מבחוץ היא דבר מבורך, אך גבעה בעומק השטח נחשבת לאיום ביטחוני שחובה לפנות.

זוהי כמובן תפיסה שגויה ומנותקת, משום שאירועי טרור יהיו תמיד. אלא שבמצב של ניהול ביטחון שוטף מתוך תנועה קדימה יצנח מספר האירועים, ואלו שכן יתרחשו יהיו הרבה פחות מחושבים ולרוב ייעשו בתגובה רפלקסיבית ונואשת לפני הרמת הידיים, והכי חשוב, הם יקרו רחוק מאוד ממרכזי האוכלוסייה, והיא תוכל להמשיך בשגרת יומה.

את המשוואה הזו טרם השכילו להבין חלק מהגורמים בצה"ל: אם בגלל תקיפה חריגה של רועה מהחווה של חנינא תחטפו רגליים קרות ותסיגו את חבריו אחורה, הפיגוע הבא, חלילה, יכה בחווה עצמה. תפנו את שדה יונתן בגלל הבלגן שיוצרים אירועי טרור שהכפר הסמוך עושה נגדה? תקבלו את אותם אירועים על כביש 60. תאסרו על רועי חוות שלישה להתרחק מהחווה ו"ליצור חיכוך עם הכפר"? מחבלי אל-מועיר יעברו לפגע ביישובי גוש שילה. ככה פשוט.

במהלך המלחמה צה"ל אפילו החל ליישם בעצמו את התפיסה הזו בערים הערביות ויזם בכוונה חיכוך מתמיד כדי למגר את תשתיות הטרור. תגובות האויב על הפעילות בערים מוגדרות הישג ולא נטל, בשל ההבנה שמוטב שקו המגע יהיה שם. כל שנותר להבין הוא שאין שום הבדל בין האויב שברחובות שכם לזה שבהרי בנימין.

הרתעה

מעבר להיותה משהו זמני, יש בהרתעה משהו פרדוקסלי: כשהאויב מורתע, גם אם לזמן קצר, אנשים שוכחים שהוא קיים ומדוע שקטה הארץ. יתרה מכך, אם הוא חכם ומראה בתקופת ההודנא פנים של שוחר שלום ושקט, נדמה לעיתים כאילו אין כלל צורך בפעולות ההרתעה והן אפילו עלולות להתסיס את השטח, ואילו דווקא כשהאויב מאבד את ההרתעה, רק אז מרגישים בחסרונה ובחשיבותה. כשהאויב חלש ממהרים יפי הנפש לקום ולהגיד "מסכן, למה להילחם בו", ואילו דווקא כשהוא חזק ומכה בנו ללא רחם נוצר קונצנזוס רחב למלחמה, כמו אחרי הטבח או פיגועים קשים אחרים.

הפרדוקס הזה מתקיים גם בהתיישבות. כשהאויב מתכנן, חותר וזומם, יש תמיכה בהתרחבות ובפעולה. כמה דחיפה נתנו תוכנית סלאם פיאד למשל או המצב הביטחוני הקטסטרופלי בכבישי יהודה ושומרון? אבל דווקא כעת, כשהקערה מתהפכת על פיה סוף סוף, פתאום יש חשש ורתיעה מפריצה קדימה.

לדבר הזה יש רק תרופה אחת: אסור להקשיב לרגע לקולות המחלישים והמהוססים שמנסים להסביר שהשגנו די והגיע הזמן לעצור, קל וחומר בזמן שבו עם ישראל חזק ומצליח. ההישגים הכבירים שחוללנו בשטח יישארו אך ורק אם המערכה תמשיך להתקדם. ברגע שחלילה נעמוד במקום, תיסוג המערכה לאחור.

כל מח"ט ומג"ד צריכים להזכיר לעצמם: אלו אולי עוד כמה אירועים שייפלו על הפלוגה הגזרתית בחודשים הראשונים להקמה, אך בתוך זמן קצר תעלה עליהם התועלת הביטחונית פי כמה וכמה. ועוד לא דיברנו על המישור האסטרטגי שבסיכול הקמת המדינה הפלשתינית. את תפיסת השקט היקר מכול יש להחליף בחתירה להכרעה ולהתקדמות מתמדת במערכה. על מפקדי הגזרות להוקיר ולעודד את מי שמוכנים להציב את עצמם בקו האש, ובכך מסייעים למדינה במשימתה לשמור על חיי האזרחים ולהעניק להם תחושת ביטחון.

על מפקדי הגזרות להוקיר ולעודד את מי שמוכנים להציב את עצמם בקו האש, ובכך מסייעים למדינה במשימתה לשמור על חיי האזרחים

הצלחה של מפקד אינה צריכה להימדד כפי שהיא נמדדת כיום, במספר האירועים שהתרחשו בגזרתו, אלא באופיים. אם היו על גדרות היישובים או בפאתי הכפרים. אם ניסה האויב לתקוף כשצה"ל עמד סטטי והתמגן או שמא זו הייתה התקפה חפוזה אגב התקדמות מטאורית של המצב בגזרה וצמצום שליטת הערבים בשטח.

בשנתיים האחרונות נדמה שעברנו בעל כורחנו תהליך מזורז של יציאה מהקונספציה, התפכחות וקבלת אומץ לצעוד בדרך הנכונה. שינוי הכיוון רוחבי ומורגש כמעט בכל מקום בכל מיני רמות. שר הביטחון, שרי הממשלה האחרים – ובראשם סמוטריץ' ובן גביר – מפקד הפיקוד, המפקדים בשטח, המשטרה, הרבש"צים ועד אחרון תושבי היישובים, כולם זזו ימינה ואפשרו סוף סוף להתחיל לתקן את חטאי העבר.

את התהליך הזה אסור לעצור באמצע, חובה עלינו להמשיך בכל הכוח. את תנופת ההתיישבות שמתרחשת בחלק מהמקומות ביהודה ושומרון יש להעתיק ללא מורא גם לאזורים אחרים, מאתגרים יותר. ההסתערות על אדמות המדינה בשטחי C צריכה להתפשט גם לשאר חבלי הארץ שמוגדרים בפשע באותיות לועזיות כאלו או אחרות, והחשש מפני עימות עם האויב וחתירה למגע צריך להפוך לזיכרון שחור מן העבר. כל עצירה או השתהות בניצול ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לפנינו תהיה בכייה לדורות. עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!