שאלת היסוד של מדע המדינה, היא למה בכלל יש מדינות. כמו השבת, המדינה, היא לא תופעת טבע. היא בחירה אנושית בציווי אלוקי. כזו ששרדה את מבחן הזמן ללא צל של ספק.
התשובה, שאין בלתה, היא שמצבם של בני אדם במדינה, משופר בכל צורה אפשרית ביחס ל"בלי". חז"ל דיברו על זה שלולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. תומס הובס ציין שבמצב הטבע, המצב של "בלי מלכות", הוא מצב של "אדם לאדם זאב".
למה הקב"ה מתנגד לגלובליזם?
זו לא "מלכות" כשלעצמה. לא עצם קיומה של מערכת ממוסדת לשימוש לגיטימי באלימות. אני מקדימה טיפה את המאוחר כאן, זה הוורט שלי בפרשת "נוח" בדרך כלל. זה סוג ספציפי של מערכת כזו. שאנחנו מכירים היום בשם "מדינת לאום". "היפרדות הגויים" אחרי המבול, היא המצב הרצוי. הבעיה עם מגדל בבל היתה, שהוא גוזל מבני אדם את ייחודם וכך את החירות שלהם לבטא אותו. שהוא משעבד את כולנו.
זו היוזמה שהקב"ה סיכל כשבלל את שפתם של בנאי בבל. היוזמה שמסוכלת בכל פעם שאימפריה מוחקת גבולות ותרבויות שוקעת לתהום הנשיה של ההיסטוריה. אם נעמיק שניה בטקסט נגלה שהבעיה במגדל בבל היתה השפה המשותפת.
זאת אומרת, בהשלכה חזרה לימינו – יש עוד דרכים לבנות את המגדל המסוכן הזה. "חוק בינלאומי" לדוגמה.
מיטת סדום של המשפט הבינלאומי: חוק שמתאים לכולם, לא מתאים לאף אחד
העיסוק העיקרי של מדע המדינה, משהבנו שהמטרה היא שיפור המצב האנושי, הוא בשאלה "איזו מדינה". מה ההסדרים שימקסמו את התועלת של מירב האנשים מהמדינה. התשובה המקובלת ביותר לשאלה הזו היא הסדרים שאנשים בוחרים לעצמם. כאלו שהם לוקחים אחריות לעצב ולקיים.
פעם קראנו לזה "דמוקרטיה". היום המונח הזה משמש להצדיק את ההפך הגמור ולכן חשוב מאד לחדד את המשמעות האמיתית של הכותרת. כי ככה נחשף ה"חוק בינ"ל" כאיום ישיר למידת הביטחון והרווחה שמדינה יכולה להבטיח לאזרחיה. או, אם אנחנו כבר מדייקים את עצמנו, שאזרחים יכולים להבטיח לעצמם, באמצעות קיומה של המדינה.
חוקים שמישהו אחר קובע בלי שתהיה לנו שום דרך להשפיע עליהם הם עריצות מצמצמת חירות ורווחה. לא רק כי זה באמת מעצבן שמישהו אחר מחליט עבורינו. כי חוקים מהסוג הזה נועדו להתאים להרבה מאד אנשים בבת אחת. זה כמובן לא אפשרי בגלל השונות המובנה בין בני אדם, שפות, אזורים גיאוגרפיים ומצבים כלכליים. אז חוקים כאלו מתעלמים מהשונות במקרה הטוב, או חותרים לאיין אותה במקרה הגרוע יותר.
הם מנסים לייצר "שיוויון" בתוצאות, תוך התעלמות מהתשומות והמאמצים. מידת סדום כהלכתה. כמו כל חוק, הם משרתים את מי שכותב אותם. כיהודים, אנחנו אמורים להבין מהר מאד כמה זה מסוכן לנו שמישהו אחר יחליט עבורינו מה מותר ואסור לנו לעשות כדי להגן על עצמנו לדוגמה. בייחוד כשאלו חוקים שנראה שרק אנחנו מקיימים ולא מגינים עלינו בשום צורה.
אבל אם כבר ביקרתם בטור שלי בעבר, אתם בטח יודעים שהגענו לשלב בסיפור שבו מגלים עד כמה זה ממש, אבל ממש, לא המצב.
זה לא דמוקרטי: כך מערכת מחשוב כבלה לחלוטין את ידי המחוקקים שלנו
מגילת העצמאות: גט כריתות גלובלי, לא הוראות הפעלה
בעיקרון, ריבונות היא המילה האחרונה. במגילת העצמאות אנחנו מדברים על הזכות להיות "עם העומד ברשות עצמו". במאמר מוסגר, זה החלק המחייב היחיד של המגילה. החלק שאומר לעמים "אתם לא אומרים לנו מה לעשות יותר".
אז כשמדינת ישראל חותמת על אמנות שמפקיעות מידי נבחריה את השליטה במדיניות הביטחון שלה, בגבולותיה, בתקציב שלה ובמדיניות הפיתוח שלה, זו הפרה של המסמך המייסד שלה ושל הסיבה לקיומה.
כשבית המשפט של מדינת ישראל נשען על "חוק בינ"ל" שהכנסת לא אימצה? ונחדד, רק הכנסת מופקדת על אימוץ כללים מהסוג הזה, החתימה של הממשלה? לא מחייבת אותנו. כשבית משפט שומע תביעות של מי שאינם אזרחים כנגד החלטות של המדינה? הוא מפר את הסעיף האופרטיבי של מגילת העצמאות. זה שהפריד אותנו מהעמים והעמיד אותנו ברשות עצמנו.
ואין בישראל, נכון לכתיבת שורות אלו, שום מנגנון שנועד למנוע את התהליכים המסוכנים הללו של שחיקת הריבונות האפקטיבית של מדינת ישראל. למעשה, כאשת מודיעין במשרד החוץ יצא לי לשאול כמה וכמה פעמים מה המדדים להערכה של סיכון אמנות ובידי מי הסמכות לאשר את בטיחותן. צרצרים. אין.
למעשה, אין לנו היום הגדרת עבודה, אפילו אחת לא טובה, ל"ריבונות". כשמנכ"ל משרד החוץ עומד מול ועדת הבריאות של הכנסת ומודיע לה בביטחון המוחלט שרק שוטים מפגינים שאמנה אינה מסכנת את ריבונות המדינה, משהו שראיתי את המכהן עושה בנוגע לאמנה שאין מסוכנת ממנה, הוא לא מתאר תהליך בדיקה סדור מבוסס מדדים.
הוא מתאר "הערכה" של "גורמי מקצוע" שאיכות הבדיקה שלהם לא עולה על זו של ליקוק האצבע לבדיקת כיוון הרוח. היא למעשה נמוכה ממנה. כי מבחן האצבע מבוסס לפחות על הכרות עם המצפן.
התחום הזה פרוץ כל כך, שאין באמת חוק או נוהל שאני מצביעה כאן על חריגה מהם. הסמכות לכרות אמנות לא מוסדרת בחוק הישראלי. מן הידועות שלבן גוריון היה צעטאלה עם רשימת משימות ליום הקמת המדינה. ל"חוקה" הוא לא הגיע. החקיקה שכן יש לנו, בהחלט נראית כאילו תכננו אותה על מפית.
יש לנו פסיקה שמכירה בכך שזו סמכות שהיא חלק מהסמכות הכללית של ממשלה. אבל כאן בדיוק אנחנו פוגשים את הבעיה עם הדחיינות החוקתית של בן גוריון. כי לסמכות כללית כזו אין גבולות. מחלק מהאמנות הללו החזרה כמעט בלתי אפשרית. ויש דברים, נגיד, עצמאות ישראל, שאף ממשלה לא אמורה להתעסק איתם. זה מחוץ לתחום.
בין היתר, כי אלו מהלכים מאד לא הפיכים. רוסיה ניסתה פעם לפרוש מארגון הבריאות העולמי. עוד כשהיתה ברית המועצות. הארגון התעלם מפרישתה, באמירה שאין לזה בעצם הליך. כמה שנים מאוחר יותר, כשרוסיה רצתה שוב להצטרף, היא גילתה שמעולם לא פרשה. רוסיה מדינה קצת יותר מרשימה בזירה הבינ"ל מישראל. ארגון הבריאות העולמי? יכול עליה ביורוקרטית.
ולא כדאי לזלזל בזה. ביורוקרטיה היא אחד הכוחות החזקים בעולם. היא והמקקים, ישרדו את השואה הגרעינית. דוגמה מפורסמת לכוחו של הרגל מהסוג הביורוקרטי היא העובדה שרוחבם של טילי מעבורות החלל שווה לזה של הישבן של שני סוסים. זה היה הרוחב של דרכים ברומא. זה הפך לרוחב של מסילות רכבת בארה"ב. וכדי לשנע את הטילים ברכבת, צריך היה לבנות אותם כך שיתאימו – לרוחב של שני סוסים.
האימפריאליזם החוקי, הוא חתרני ודווקא בשל כך, הוא מסוכן יותר. לא רואים אותו מגיע עד שמאוחר מדי. בייחוד אם בכלל לא שומרים על השש שלנו. הסינים לדוגמה, לא מתעסקים באמנות של ביטחון. הם כותבים מחדש את האמנות של ארגונים בריאות ורווחה. בשביל לשמור על הבריאות של כווווולם הם מכניסים סעיפים שמאפשרים להם להורות לישראל לשלם על חיסונים לשכניה בירדן ומצריים. הגיוני סה"כ, שישראל על 10 מיליון תושביה תממן את טיפולי הבריאות של 80 מיליון מצרים. אנחנו הרי לא רוצים שהם ידביקו אותנו נכון?
הסינים אפילו נשענים על רעיונות דמוקרטיים. יש יותר ממיליארד ורבע בני אדם במגדל הבבל הסיני. הם יכולים לעטות איצטלא של "רצון הרוב" בלי שום בעיה.
מבחן הנבחרים: עבודת אינסטלציה שלטונית דחופה לסגירת נזילת הריבונות
אין בישראל 2026 חוקה, חוק תקנה או נוהל, שמאפשרים לעצור את הסחרור הזה כשהוא מתחיל. את האשרור של אמנת הבריאות העולמית החדשה, זו שהיתה עושה בדיוק את האמור לעיל? עצרו אזרחים ישראלים פחות או יותר בגופם בשנה שעברה. פקידי משרד הבריאות והחוץ עדיין בהלם מכך שסמכותם "המקצועית" נדחתה מפני ריבונותה של ישראל. ההתקפות הבינ"ל על ריבונותה של ישראל הן בלתי פוסקות. גם שיתוף הפעולה של הפקידות והמשפטנים הישראלים איתן הוא אירוע יום יומי.
הכוחות שגויסו לעצירת הסחרור היחידה הזו היו עצומים – ולא נתמכים לאורך זמן.
וכמו בהרבה תחומים, הצורך בהסכמה מדעת, באישור מודע ומראש של נבחרי הציבור – ושל הציבור עצמו – על בסיס מדדים מוכרים ומסדרים, ישמשו סכר הרבה יותר יעיל להתפרקות הזו מריבונות ישראל, מהתגייסות נקודתית של אזרחים כשכלו כל הקיצין.
אנחנו בישורת די אחרונה לפני בחירות. ראוי שנדרוש מהנבחרים הפוטנציאליים שלנו שיתחייבו לעשות גם את העבודה השחורה של הגנה על הריבונות הישראלית. ביורוקרטית.