טוב, אז אני הולכת לטיפול. זה לא אירוע חריג, כי כולם בטיפול, לא?
רגע, שאני אבין, אתם לא בטיפול? כי אם אתם לא בטיפול, אתם מוכנים להסביר לי איך אתם מתמודדים עם כל הרגשות שלכם? ועם המחשבות שלכם? כי באופן כללי החיים פה די הזויים. אחת לשעה-שעתיים מנסים להשמיד אותנו בצורה כזו או אחרת, ובין לבין צריך להקים משפחה ולהתמודד עם כל ילד, שהוא אירוע בפני עצמו. רגע, צריך גם להתפרנס בכבוד ולהיות טובים. אה, ואם אפשר, אז גם לתקן עולם במלכות ש-די.
בכל אופן, אני בטיפול.
מסתבר שבטיפול בפעם הראשונה עושים משהו שנקרא אינטייק. זה בעצם שם מקצועי ומכובד ל"בואי תספרי לי עכשיו את כל מה שקרה לך בחיים". כי יש איזה קטע מוזר כזה שהמטפלת גם צריכה לדעת במה מטפלים, יעני, מה הבעיה שלך? למה באת? מה, אני לא יכולה פשוט להגיע ולהגיד: טפלי בי, והיא תדע במה לטפל? מאכזב מאוד. מה למדת כל השנים האלה?
ובכן, יש לי 45 דקות, ואני צריכה להכניס לתוכן כמעט ארבעים שנה. אני אומנם מדברת מהר, אבל בכל זאת יש פה חומר.
החלטתי ללכת לטיפול גוף-נפש, כי מסתבר שמה שקורה לנפש משפיע על הגוף, ומה שקורה לגוף משפיע על הנפש, והכול קשור להכול. אם כואב לך משהו בטחול, אז בטח מתישהו בכיתה ג' מישהי אמרה לך מול כולם שהיא לא חברה שלך יותר, וזה נרשם, והטחול נפגע.
גם אם אני לא מדברת על זה, זה קרה. גם אם אני לא ממש מבינה שזה קרה, כי איך בכלל אפשר להבין דבר כזה, זה קרה. זה נרשם איפשהו. בגוף, בנפש, בלב
לכן עברנו איבר איבר. כאב כאב. משבר משבר. זוגיות, לידות, ציפיות ואכזבות, כישלונות והצלחות, מתחים, עניינים. המטפלת הייתה מצוינת, רשמה הכול במהירות וביסודיות, הסתכלה לי בגלגל של העין, התרשמה מאוד מצבע הלשון שלי ובחנה היטב את תנוכי האוזניים שלי. הכול נרשם.
ואז, אחרי שסיימתי לדווח על כל הבעיות שלי והרגשתי שאני חתיכת תיק רציני לטיפול, המטפלת הסתכלה עליי וחיכתה. ואני לא מבינה, על מה היא מסתכלת? אז היא עצרה רגע ושאלה: ומה עם 7 באוקטובר? ואני כזה: מה איתו? לא דיברת עליו? מה יש לי להגיד? מה היה? היה מפחיד ורע מאוד, וניצלנו. זהו. יאללה תתחילי לטפל בי.
היא מתבוננת עליי, מחכה, ואני מתבוננת עליה. נו מה, לא באתי לטפל ב-7 באוקטובר, יש לי מלא בעיות אחרות, כמו ששמעת, אז בואי נתקדם. אבל אי אפשר באמת להתקדם. כלומר אפשר. עובדה. זה בדיוק מה שעשינו. קרה לנו משהו נורא, וכדי לשרוד נאחזנו בחיים ורצנו קדימה.
ואני מעדיפה לחשוב על צירי הלידה שלי ועל הלילות הלבנים עם ילד שמוציא שיניים ועל המשבר עם הילד המתבגר שבועט עכשיו בכל הכוח ועל הילדה שקשה לה חברתית. אני אפילו מעדיפה להתעסק בכאב בגב ובטחול ובלבלב שלי. רק לא לעצור ולחשוב על זה שניסו להרוג אותנו. שרדפו אותנו. שירו לכל עבר. שפחדנו עד מוות ממש.
גם אם אני לא מדברת על זה, זה קרה. גם אם אני לא ממש מבינה שזה קרה, כי איך בכלל אפשר להבין דבר כזה, זה קרה. זה נרשם איפשהו. בגוף, בנפש, בלב, בעמוד השדרה שאולי כבר לא יציב לי, לא יודעת איפה בדיוק, תשאלו את המטפלת. היא קלטה הכול. זה שם.
בין טוב לרע
והנה תראו, אנחנו מתחילים מבראשית. התורה ככה פותחת חזית, וישר עולם של כאוס עם החושך ועם התוהו ובוהו. התורה מתחילה דווקא שם, העולם לא מתחיל כשהכול מסודר ויפה. הוא מתחיל בכאוס. ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים.
ואז הקב"ה נותן לנו מתנה ומלמד אותנו את הכלי הראשון בעבודת ה' בעולם הזה: "ויבדל א-לוהים בין האור ובין החושך". לפני עצים, לפני חיות, לפני בני אדם, יש הבדלה. לדעת שזה אור וזה חושך. זה טוב וזה רע. לדעת להבדיל. אולי זאת אחת העבודות הראשונות שאנחנו מקבלים בתורה. לא להפוך את החושך לאור בשביל להצליח לחיות איתו. לא להגיד על הכול "לטובה" מהר מהר כדי שנוכל להמשיך הלאה. לדעת להבדיל.
אולי כדי לראות טוב לא צריך למחוק את הרע. להפך. צריך לדעת שהוא רע. שהיה חושך. שהיה תוהו ובוהו
הכאב בלידה הוא כאב של חיים; הכאב והפחד בממ"ד היה כאב של מוות. שניהם כואבים. שניהם נרשמו בגוף. אבל הם לא אותו דבר בלב שלנו.
ואחרי שהקב"ה מבדיל, הוא רואה: "וירא א-לוהים את האור כי טוב". ה' מלמד אותנו איך ההבדלה יכולה לשנות לנו את הראייה. אני רוצה לראות טוב. אני רוצה מאוד. אני רוצה להסתכל על הילדים שלי, על הבית שלי, על החושך שלי ועל הכאוס שלעיתים שורר לי בבית ובלב, על כל מה שיש, ולומר: וירא כי טוב. ועוד פעם וירא כי טוב. ועוד פעם. אבל אולי כדי לראות טוב לא צריך למחוק את הרע. להפך. צריך לדעת שהוא רע. שהיה חושך. שהיה תוהו ובוהו. שניסו להרוג אותנו ושניצלנו.
מתי ה' אומר "לא טוב"? כשהאדם לבדו. אז נכון שזה בהקשר זוגי, אבל אני פה מעיזה לקחת את זה לכיוון קצת אחר. לא טוב להיות לבד, לכאוב לבד. אל תהיו לבד, לכו לטיפול, להליכה, תמצאו חבר נפש לשתף, לחלוק, שלא נתבלבל, שנבדיל מתי חושך ומתי אור, וביחד ננסה להאיר על כל הארץ.