בחורף תשע"ג הוא הגיע. אחרי שנים שהמפלגות הדתיות לא ממש התרוממו, הגיע סוף סוף המנהיג הסרוג שיודע להביא מנדטים. "משהו חדש מתחיל בציונות הדתית", הכריז נפתלי בנט, ומגזר שלם היה באורות. סוף סוף מגיע מישהו "משלנו" ומדבר בלי למצמץ על הנהגת המדינה! הוא הביא איתו גם את איילת שקד – חיבור קסום בין הציונות הדתית לימין החילוני.
כמו רבים, גם אני התפקדתי באותם ימים לבית היהודי, והצבעתי לבנט בפריימריז מול היו"ר הישן זבולון אורלב. ראיתי בכך הזדמנות להחיות את המפלגה הדתית-ימנית המנומנמת. בנט ניצח בגדול, והתחושה לקראת הבחירות הכלליות הייתה נפלאה. איך הוא אמר אז: "נעבור מתפקיד מש"ק הדת של המדינה, לאחיזה בהגה השלטון". נשמע מבטיח. יד דתית-ימנית מתקרבת להגה. מן הסתם היא תסיע את הרכב למקומות הנכונים.

אני לא אשכח את הצינון שקיבלתי כמה ימים לפני הבחירות. הייתי אז אברך בישיבת הר המור, וגם אני שמעתי שהרב טאו שליט"א מתנגד לבנט. פגשתי בישיבה את הרב דוד ג'יאמי שליט"א ושאלתי אותו לפשר הדבר. הרב ג'יאמי השיב לי בשאגה: "לא שמעת שבנט ושקד בעד תחבורה ציבורית בשבת? מה, זה לא מפריע לך?!".

לבושתי אומר, שאכן שמעתי כבר אז דיבורים של בנט בענייני יהדות שקצת הפריעו לי, אך התעלמתי מהם. אנחנו עומדים לתפוס את ההגה, אז למה להתעסק בעניינים "קטנוניים" של מש"קי דת…

בנט לא איכזב בבחירות, והביא את הבית היהודי לשיא של 12 מנדטים. ההתרגשות במגזר הייתה בשיאה.

התמונה של ראשי גוש השמאל מסעירה את הרשת

אבל מיד אחרי הבחירות טולטלתי לחלוטין. לתדהמתי, בנט כרת את הברית הראשונה שלו עם יאיר לפיד, וביחד הם הכריזו שהם פותחים את הסטטוס קוו ביחסי הדת והמדינה. מהר מאוד החל גל חקיקה מטורף של ניתוק הדת מהמדינה. החלה פגיעה חמורה בערכי היהדות, המשפחה והמסורת. חוק הפונדקאות; חוק הגיור; קיצוצים בתקציבי הישיבות ובקצבאות הילדים; הכנסה של ארגוני הלהט"ב למערכת החינוך והגדלת תקציביהם; תמיכה בפמיניזם הרדיקלי שהשתלט על הצבא; רמיסת השבת במרחב הציבורי; בנט היה שר הדתות הראשון בתולדות המדינה שנפגש עם נציגי התנועה הרפורמית. בטענה ש"יש הרבה זרמים טובים ביהדות", הוא חיבק וחיזק אותם, ואף הקים רחבה רפורמית בכותל המערבי!

אבל מה שהכי טלטל אותי באותם ימים לא היה נפתלי בנט. מה שהכי הדהים אותי זה שח"כים דתיים אחרים, שממש לא הזדהו עם הגישה של בנט בענייני דת ומדינה, הגנו עליו והמשיכו ללכת איתו שוב ושוב. אפילו אחרי שבנט ושקד פירקו את 'הבית היהודי', והתנפצו עם 'הימין החדש' אל מתחת לאחוז החסימה, אותן מפלגות דתיות קיבלו אותם חזרה בזרועות פתוחות. הם אף המליכו את אילת שקד לראשות הרשימה המאוחדת. לא הצלחתי להבין אז לאיפה נעלם ה'דתית' בציונות הדתית, ולמה אישה חילונית בראש זה בסדר, הרי שמאלני לא היה נכנס לרשימת הציונות הדתית אפילו במקום עשירי?

מה הביא פוליטיקאים דתיים להיצמד שוב ושוב לבנט ושקד? האם הזהות היהודית של המדינה לא חשובה להם? התשובה שהלכה והתבררה לי עם השנים היא שהזהות היהודית אמנם חשובה בעיניהם, אבל כענין מִשְׁנִי וטפל, ביחס לשאלות הרבה יותר חשובות, כמו בטחון, התיישבות, וכמובן – הצלת גוש הימין. הנימוק העיקרי שהיה אז לחיבור המחודש עם בנט היה: "מתוך אחריות לגוש הימין".

ב"ה, בחורף תשפ"א, המפלגות הדתיות החליטו סוף סוף להיפרד מבנט. האם הגט המיוחל הגיע בגלל השבת? בגלל הלהט"ב? בגלל הרפורמים? לא. זה קרה בגלל שהם הבינו שהוא מתכנן לפרק את גוש הימין ולהקים ממשלה עם הערבים. כפי שאכן קרה. 

מעניין שכל מה שהרב טאו אמר שיקרה עם בנט אכן התקיים. הרב טאו אמר שבנט מסוכן ליהדות, ובנט אכן חיזק את הרפורמים. הרב טאו אמר עליו שמי שפוגע בזהות היהודית מסוכן גם לארץ ישראל, ואכן בנט עבר לשמאל והקים ממשלה עם הערבים. הרב טאו הכריז שבנט "יקבור את תנועת המזרחי" (בניגוד למחשבותיי שבנט דווקא יקים אותה לתחיה), ובנט אכן פירק את 'הבית היהודי'.

האם הרב טאו נביא? לא חושב. אלא שהסימנים היו כל הזמן, כאמור. השאלה היא על מה מסתכלים וממה מתעלמים. מה עיקר ומה טפל. כשמסתכלים כל הזמן על המציאות בעיניים של הצביון היהודי, רואים דברים אחרים. כשאחרים מתעסקים בענייני הגוף הלאומי (שגם הוא חשוב מאוד!), הרב טאו דואג לעיקר – לנשמה של הכל – לזהות היהודית של המדינה. בזה הוא עוסק כבר שנים רבות – בלימוד ובמחשבות על חיזוק היהדות של המדינה, ובהצלה מפני רוחות פרוגרסיביות שהשתלטו על כל המערכות המרכזיות שלה – על הצבא, על המשפט, על התקשורת – ומעל הכל, ובשורש הכל – על מערכת החינוך.

גוש הימין חשוב מאוד. אבל מה עם השורש? איך צה"ל יוכל לנצח עם כל התפיסות המגדריות והפמיניסטיות שהשתלטו עליו? הרי הקב"ה מזהיר בענין הצבא: "ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" – אנחנו מאמינים בזה? איך יתכן שמתקיימים בארצנו הקדושה (ואפילו בעיר הקודש), מצעדי גושפנקה לגילוי עריות, ואין פוצה פה ומצפצף? איך יתכן שהכותל המערבי, ממנו לא זזה השכינה, עדיין מחולל מדי חודש על ידי התנועות שמרימות יד בתורת משה? איך יתכן שהחילול השם הנורא של העברת ספרי תורה בשירותים עדין לא מטופל? איך יתכן שנכנסים בכל שנה עשרות אלפי גויים למדינת ישראל, ולא מתקנים את חוק 'מיהו יהודי'? איך יתכן שבמערכת החינוך מלמדים שיש כמה סוגי משפחות, ושאין הבדל בין איש לאישה, ולאף אחד זה לא מזיז? איך יצמחו ילדים בריאים בנפשם כשמחנכים אותם לטשטש את הטבע האנושי? איך יגדלו ילדים יהודים בלי ללמוד על התורה ועל המסורת היהודית? וגרוע מכך – איך יגדלו ילדים שמלמדים אותם תנ"ך בצורה עקומה, למשל שמסבירים להם שיצחק אבינו הופלה לטובה וישמעאל היה מסכן, או שאין הבדל מהותי בין יעקב לעשיו? ומה לדעתכם יקרה כשהילדים הללו יגדלו ויתפסו עמדות מפתח בממשלה, במטכ"ל או בבג"צ?

יש היום מפלגות רבות בגוש הימין. כולן עוסקות בדברים יקרים וחשובים מאוד. נתניהו טיפל באיראנים. סמוטריץ' עשה מהפכה בהתיישבות. בן גביר עשה סדר בבתי הכלא של המחבלים הארורים. אבל בַּעיקר, בַּשורש – בכל העניינים שקשורים לזהות היהודית של המדינה – אף אחד לא עוסק. אני לא מדבר על זריקת סיסמאות והבטחות בחירות, אלא על עיסוק ממשי ורציני, על תוכניות עבודה מסודרות. גם נתניהו יודע לדבר על הזהות היהודית, אבל זה לא מפריע לו להתראיין לתכוניות שמשודרות בשבת, או למנות כיו"ר הכנסת נציג של ארגוני הרס-המשפחה. יתר מפלגות הגוש לא מעיזות לבקר אותו על כך. אף מילה. אדרבה, בן גביר דווקא תמך בו בפומבי בפריימריז. פייגלין הצהיר בעבר שהוא יבטל את חוק החמץ ואת חוק החזיר, ויאפשר קיום נישואין אזרחיים בישראל.

בקיצור כל המפלגות בגוש הימין עוסקות בענפים, בתוצאות. אבל יש רק מפלגה אחת שחרטה על דגלה את העיסוק בשורש, בזהות היהודית של המדינה – מפלגת נעם לישראל.

כולם בוחשים היום בשאלה איזו ועדת חקירה תחקור את מאורעות תשפ"ד. כולם עוסקים בשאלה מי יחקור. אבל אף אחד לא עוסק בשאלה היותר חשובה – את מה היא תחקור. במקרה הרע (שתקום ממשלת שמאל) – תקום ועדת חקירה 'ממלכתית' שתאשים בהכל את נתניהו והימין. במקרה הטוב (שתקום ממשלת ימין) – תקום ועדה שתאשים את אדריכלי אוסלו והגירוש מגוש קטיף. אבל ועדת חקירה אמיתית – שתחקור את הדברים מהשורש – נראה שלא תקום. לא תקום ועדה שתחקור מי היו המחנכים שחינכו את קברניטי כל אותם תהליכים הזויים. לא תקום ועדה שתחקור מדוע לימדו במערכת החינוך שעם ישראל לא יותר מוסרי מעמים אחרים, או שארץ ישראל לא שייכת דווקא לעם ישראל. לא תקום ועדה שתחקור מי הכניס למערכת המשפט, לצה"ל ולתקשורת את כל התפיסות המעוותות שלא מבחינות בין אוהב לאויב.

רוצים להתקבל למסלול "שחקים" באמ"ן? תצטרכו להכיר את דגל הגאווה

אם מטפלים רק בענפים (חשובים ככל שיהיו), ולא עוקרים את השורשים הרעים ומצמיחים במקומם שורשים טובים ובריאים, העץ ימשיך לצמוח בצורה עקומה. לכן חייבים, ממש חייבים, שנעם לישראל תהיה בכנסת.

ומכאן לכמה טענות שראיתי שמוטחות במפלגת נעם לישראל:

טוענים על נעם למה היא רצה לבד, ומה עם אחריות על גוש הימין, ומתעלמים מכך שדווקא נעם פעלה לחיבורים, בניגוד למי שפעלו לסכל אותם בכל מחיר.

טוענים על אבי מעוז: מה הוא כבר הצליח לעשות בענייני הזהות היהודית, ומתעלמים מכך שהיה לו כח רק של ח"כ בודד, ושהיו מי שטרפדו את חוק הכותל ואת חוק מיהו-יהודי שיזם, ושהממשלה התקפלה מההתחייבות לתת לו אחיזה כלשהיא במשרד החינוך, כדי שההורים ימשיכו לא לדעת מה מלמדים את הילדים שלהם.

טוענים למה נעם צריכה להיות בכנסת, שתשפיע מבחוץ? אך שוכחים שכבר קמו ארגונים חוץ-פרלמנטריים שעסקו בזהות היהודית של המדינה (כמו ליב"ה וחזון), שניסו להשפיע על מקבלי ההחלטות, אך לצערנו לכל ההבטחות שהפוליטיקאים הבטיחו להם לא היה כיסוי.

וכמובן – טוענים על נעם שהיא לא רציונלית. אז תראו. אני מכיר היטב את אנשי נעם. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם הוא שהם לא רציונליים. מדובר באנשים סוּפֶּר שקולים ומחושבים, שעל כל מהלך מקיימים אינספור התייעצויות ודיונים. אדרבה. לטעמי הם לפעמים יותר מדי רציונליים. לא פעם יוזמות יפות שהצעתי להם נדחו בטעמים רציונליים של היתכנות וסיכויים.

אבל לדעתי מה שבאמת לא רציונלי זה לחשוב שננצח את אויבינו בלי לטפל בקדושת הצבא, ולשרש ממנו את התפיסות הזרות שחדרו אליו. לא רציונלי לחשוב שיהיה פה בטחון ולהמשיך להזניח את המשפחה היהודית. לא רציונלי לדבר על עתיד טוב יותר ולהמשיך להפקיר את מערכת החינוך. לא רציונלי להכריז "ישראל חזקה" ולהמשיך להפקיר את הזהות היהודית. לא רציונלי להתעסק רק בגוף הלאומי ולשכוח מהנשמה.

האם נעם תצליח להיכנס לכנסת? אני לא בטוח. אבל אני בטוח בדבר אחד: חייבים לעשות את כל המאמצים שזה יצליח. "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה". היד של הזהות היהודית חייבת לתפוס אחיזה ממשית בהגה. משהו חדש (אבל טוב!) חייב להתחיל. זה בנפשנו ובנפש ילדינו.