בבית החולים בקהיר לא היה לוח שנה, לא היה חלון, ולא היה איש שיגיד לו מה היום. יעקב גור שכב על מיטה צרה, גופו עדיין בער מהכדור שפילח אותו בעמדת המקלע במוצב המזח, והימים נמרחו זה אחר זה כמו דיו על דף רטוב. הוא כבר לא ידע אם עברו מיום הכיפורים עשרה ימים או 15, כי בשבי המצרי לא סופרים זמן, סופרים רק מכות. ואז פצוע ישראלי ששכב לידו סובב אליו את הראש בכבדות ולחש: "אתה יודע שהיום סוכות?"

גור לא ידע. הוא נפל בשבי בשבת חול המועד, י"ז בתשרי, כשהמוצב שלו נכנע בחסות הצלב האדום, ובתוך הסחרור של המכות, החקירות והניתוח לא עלה בדעתו שבחוץ, בארץ, יהודים יושבים בסוכות. "ביום הראשון כבר הרגשתי: איזה סוכות זה? סוכות של כלום", הוא אומר היום. "לא סוכה, לא ארבעה מינים, כלום. אבל בתפילות אתה אומר פתאום ברכת המזון מילה במילה, ואז אתה מגיע ל'הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צווארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו', ואתה מבין שזה תפור עליך. ממש ככה".

בשמחת תורה, כשהגוף עוד היה חבוש ומיטת החולים הייתה כל עולמו, הוא התחיל לשיר. בלי ספר תורה, בלי הקפות, בלי מניין, רק שירים שזכר מבית הכנסת בבית, בקול שקט ואחר כך קצת פחות שקט. המצרים שבחדר הסתכלו עליו בתדהמה: מה החגיגה הזאת? "היום שמחת תורה", הוא ענה, ולא היה לו מה להוסיף.

באותם ימים במרחק כמה קילומטרים משם, בכלא עבאסיה, שכב בתא בידוד נתן מרגלית, בוגר ישיבת הסדר בן 19. הוא עדיין לא ידע שיעקב גור קיים ושעשרים שנה הם יגורו במרחק שני בתים זה מזה, יתפללו באותו בית כנסת, ולא יחליפו ביניהם מילה אחת על השבי.

ארבע פינות

הבוקר הזה בקפה 'גן סיפור' שבפארק בפתח תקווה מתחיל בבחירת מקום, כמו כל בוקר בחייהם מאז 1973. המלצרית מציעה שולחן באמצע, ושניהם כמעט באותה שנייה מושכים לעבר הספסל הארוך שצמוד לקיר. 

מרגלית מתיישב ראשון. הוא גבוה, קירח, זקנו הלבן גזוז קצר, כיפה סרוגה בפסים של בורדו ואפור על קודקודו. גור מתיישב לידו, ולו זקן ארוך ואפור, סבוך כזקנו של תלמיד חכם. לראשו כיפה לבנה קטנה, וחולצתו משובצת בכחול ולבן. תיק שחור מונח לרגליו, והוא אינו מרפה ממנו.

שניהם יושבים בגבם לקיר ובפניהם אל הדלת, אל המלצרים ואל האנשים שנכנסים. אני שם לב לזה עוד לפני שהקפה מגיע, ובאמצע הריאיון אני שואל אם יש בזה כוונת מכוון. "זה לא סתם", אומר גור בשקט, והזקן הארוך שלו נע עם המילים. "אני לא יכול לשבת עם הגב לקהל. לא יכול. אני תמיד מחפש את הפינה". מרגלית מהנהן: "אתה מחכה. כל הזמן אתה מחכה שמישהו יבוא מאחור, מוכן לספוג את המכה".

כדי להבין את זה צריך לחזור לחדר אחד בקהיר. "הכניסו אותנו לחדר שהיו בו ארבע פינות", מספר גור, "כל אחד בפינה שלו, הפנים לקיר, הידיים קשורות, העיניים קשורות. ואתה לא רואה כלום, רק שומע. שומע צעדים מאחוריך ולא יודע מתי תבוא המכה. מכות רצח. בכל מעבר, בכל חקירה, מכות רצח".

הגב אל הקיר. הפנים אל הדלת. שלושה ימים, חמישה שבועות, 53 שנה. סביבנו פתח תקווה של יום חול: אימהות ועגלות, אנשי היי-טק ומחשבים ניידים, מלצר מפיל מגש מאחורי הבר. בשנייה שהמגש פוגע ברצפה שני האנשים שמולי קופאים לרגע, ואחר כך ממשיכים לדבר כאילו כלום. איש סביבנו אינו יודע שליד השולחן הזה יושבים שניים שחזרו מהגיהינום.

"נתן גר לידי", אומר גור ומצביע לעבר מרגלית באצבע רועדת. "שני בתים ממני. עשרים שנה. שנינו ידענו שהיינו בשבי. ישבנו באותו בית כנסת ולא החלפנו מילה. עשרים שנה"

הנעילה שלא קרתה

יום הכיפורים תשל"ד, מוצב המזח, הקצה הדרומי של קו בר-לב. המוצב יושב על לשון יבשה צרה ומלאכותית על שפת מפרץ סואץ, מים ממערב ומדרום ולגונות בוץ ממזרח, ורק כביש אחד מחבר אותו לשאר העולם.

"התפללנו כרגיל", מספר גור, והפנים שלו מתרככות לרגע מעל הזקן. "דאגנו לשליח ציבור ותכננו את השמירות כך שכל אחד ייתן את חלקו ולא יפסיד את התפילה". האווירה בגזרה, הוא אומר, הייתה פסטורלית: "אם היית מוריד מאיתנו את המדים, היית חושב שאנשים באו לנופש. היינו צועקים לחיילים המצרים מעבר לתעלה. חודש שלם ככה".

בשעה 14:00, בהפסקה שבין מוסף למנחה, עמד גור על העמדה. הוא היה חייל רגיל, אבל כמה שעות אחר כך היה אמור לעבור לפני התיבה בנעילה. הוא הוציא סידור והתחיל לחזור על המנגינות, על "פתח לנו שער בעת נעילת שער", ואת החגור הניח בצד. עשר דקות קודם לכן אמר לו מישהו שעומדת לפרוץ מלחמה. "זה נראה לי טירוף", הוא אומר. "וכמובן, כמו כל יהודי לא התייחסתי".

ואז נפתחו השמיים. הנעילה ההיא לא קרתה. הסידור נשאר פתוח על העמדה, ובמקום "פתח לנו שער" נשמעו פגזים. החלל הראשון של המוצב נהרג מהפגזה כבר באותו אחר צהריים בעמדה מול התעלה. "קוראים לו בקשר, ואין תגובה. עוד פעם קוראים, ואין תגובה". גור משתתק. "פתאום אתה מבין שזה לא משחק ילדים. יש לזה מחיר".

והלילה ההוא, מוצאי יום הכיפורים שהיה גם מוצאי שבת, הוא הלילה שגור נושא איתו עד היום. מהמפקדה ביקשו שאחד מהם יצא לאייש עמדה מרוחקת. גור ובחור אחר התווכחו מי ילך, בסוף גור ויתר, והבחור השני הלך. כעבור שעה בערך התקרבו מצרים לעמדה שלו וזרקו רימון פנימה. "עד היום", אומר גור, ואני רואה את האצבעות שלו מסתבכות בקצה הזקן, "עד היום יש לי תחושה שאני שלחתי אותו למות. אתה יכול להסביר לי את זה בכל מיני סברות, ואני אגיד לך שאתה צודק. אבל זה יושב עליי".

כשחזר מהשבי רצה לבקר את ההורים של אותו חייל, ולא הלך. "הייתי בטוח שכולם סיפרו להם ושיש להם עליי תרעומת בלב". רק כשחבר מהמוצב אמר לו "זה המינימום שאתה חייב", הוא נסע. "נכנסתי, אמרתי מי אני וישבתי בצד. כמו אבן. לא שאלו אותי כלום". רק שנים אחר כך הבין שההורים בכלל לא ידעו שבנם יצא לעמדה במקומו. מרגלית שותק לידו, ואחר כך מניח לרגע את כף ידו על היד של גור.

השאלה שאיש לא העז לשאול בפה מלא ריחפה בכל חדר: למה נכנעתם? "זה היה בין השורות", אומר גור. מרגלית מספר על חוקר ששאל אותו למה לא נלחם עד הכדור האחרון

הביצה והכביש

160 קילומטר צפונה, בקצה השני של קו בר-לב, ישב מעוז אורקל, המוצב הצפוני ביותר בגזרה, על שפת התעלה ליד פורט פואד. "הוא הכי דרומי בדרום, ואני הכי צפוני בצפון", צוחק מרגלית ומעביר יד על הקרחת, "כל התעלה בינינו".

אורקל שקוע בביצות ברדוויל. הדרך היחידה אליו וממנו היא ציר הפלסטיק, דרך שנסללה על פני הביצה. "מי שיורד ימינה או שמאלה, שוקע", הוא אומר. "סיירת מטכ"ל ניסתה פעם לחצות ברגל, והוציאו אותם במסוקים".

מרגלית הגיע למוצב שלושה ימים לפני המלחמה. מהסוללה הוא ראה את המצרים מורידים רשתות הסוואה ומרימים סוללות עפר, "וזה לא בשביל לגדל תפוחי אדמה". כששאל מה קורה, הרגיעו אותו: זה תרגיל, והוא יסתיים ביום ראשון. ביום הכיפורים קצת לפני השעה 14:00 התקדמו לעברם שלושה טנקים מצריים. מרגלית עמד בעמדה הצפונית חמוש בבזוקה. "ראיתי דרך הכוונת את הלוע של הטנק מוציא אש. הפגז פגע מטר מעליי, וכל הסוללה נפלה עליי. נקברתי בין שקי חול".

הוא נפצע באוזן, והדם זרם על הפנים. הוא השתחרר מהחול, ירד לשטוף את הפנים ועלה בחזרה. "אמרתי לעצמי: אני חייב לפגוע בטנק הזה". הוא ירה וראה שהפגיעה מדויקת.

ביום שני, אחרי שהמוצבים השכנים נפלו בזה אחר זה, הגיעה פקודת נסיגה. "פקודת נסיגה, כשכל הצירים בידי המצרים, זה למות או ליפול בשבי". לפני היציאה פרץ בין החיילים הדתיים ויכוח הלכתי: תפילה לפני יציאה לקרב או תפילת הדרך? "בסוף אמרנו את שתיהן".

השיירה יצאה: טנק בראש, הנגמ"ש של מרגלית באמצע, ובסוף טנק עמוס פצועים. על ציר הפלסטיק חיכו שלושה מארבים. "את השני עברנו. בשלישי ראיתי ארבעה מוקשים על הכביש, אפילו לא טרחו לטמון אותם". הטנק הראשון עבר ביניהם. הטנק השני הסתובב ונפגע. אחר כך פגע בנגמ"ש פגז ועוד פגז, ומרגלית נפצע ביד. המצרים כיתרו אותם. הוא קפץ החוצה ושכב על הקרקע, וחייל מצרי ניגש אליו, תפס אותו "ומשך אותי ככה, כמו דג".

על מה חשבת באותו רגע?

"חשבתי: זה רגע היסטורי. ואז הבנתי שלקחו לי את הנשק, ומה שווה חייל בלי נשק? לפני רגע הייתי למעלה, עברתי שלושה מארבים, ופתאום אני שוכב על הרצפה פצוע ומבין שיצאתי מהמשחק".

הקצין המצרי שאל אותו באנגלית אם הוא חייל או אופיסר. מרגלית, שלא הבין אנגלית, ידע שאופיס זה משרד, ולכן אופיסר הוא כנראה ג'ובניק. הוא ענה שהוא עובד במשרד. הקצין הבין שהוא קצין, צעק משהו בערבית, "וכל החיילים סביבו קיבלו את הזכות להרביץ לקצין יהודי". קשרו לו את הידיים מאחורי הגב, העלו אותו לסירת גומי וחצו את התעלה. לידו ישב חייל מצרי דרוך, בידיו העוזי שלו. "חשבתי: אם הוא יורה עכשיו ואני נופל לתעלה, אף אחד לא ימצא אותי". בצד השני בכל פעם שהרכב עצר, חקלאים הכו אותם במעדרים ובקלשונים.

בחקירה הראשונה, בפורט סעיד, שאלו אותו לאיזו יחידה הוא שייך. "אני ילד בן 19, תלמיד שיעור ב' בישיבת ניר בקריית ארבע וחכם גדול", הוא מחייך מבעד לזקן הלבן, "אז אמרתי: לפי אמנת ג'נבה אני לא צריך לענות". המכה שהגיעה העיפה אותו מהכיסא שניים-שלושה מטרים. "הבנתי שאמנת ג'נבה לא משחקת כאן תפקיד". בשאלה הבאה הוא רצה לענות "חיל רגלים", התחיל את הרי"ש, ופתאום יצא לו "חיל רבנות", בלי לדעת עד היום מאיפה זה עלה. החוקר דפדף בספר עבה של כל סמלי היחידות של צה"ל, לא מצא, והודיע: "אין חיל כזה". רק אחרי חיפוש נוסף מצא ואמר: "נתן צודק".

אבל הוא ביקש. ביקש לפתוח את ארון הקודש, ופתחו. ביקש לנשק את ספר התורה, ונתנו לו. ביקש סידור, ואמרו לו "בבקשה". ובדלת, כשהמצלמות כבר כבו, שמע: "תחזיר את הסידור". נגמרה החגיגה

השבת של הכניעה

חיילי המזח עברו בינתיים שבוע של ניתוק מוחלט. גור נפצע כבר בימים הראשונים. הוא ישב בעמדת מקלע עם מפעיל הגנרטור של המוצב, "לא לוחם, בן אדם שבכלל לא ידע מה זה נשק, אבל אמר לי: תשתמש בי, אני פה". המקלע העלה תקלה, גור הסתובב לבדוק, ואז הגיע הכדור. "בהתחלה אתה לא מרגיש כלום. אתה מרגיש חום. אתה מרגיש שאתה לא יכול לזוז. יכול להיות שזה היה חצי דקה, אבל בשבילי זה היה נצח".

ביום השביעי, בשבת, התקבלה ההחלטה. המפקד בן ה-21, שלמה ארדינסט, לא רצה להיכנע. הרופא, ד"ר נחום ורבין, קבע שאין ברירה, כי הפצועים ימותו. "אני התנגדתי", אומר גור. "באתוס הישראלי כניעה זה… לא היה לי פתרון אחר להציע, אבל התנגדתי".

לפני היציאה יצאו גור ואורי ארנפלד מצוידים באלונקה לאסוף את גופות אנשי השריון שנהרגו ליד המוצב. המגע האחרון עם העולם היה ברשת הקשר: כל אחד מסר את שמו כדי שבישראל ידעו מי נשאר שם.

הלל אונסדורפר יצא מהמוצב מחבק את ספר התורה של המזח, והתמונה הזאת נצרבה בזיכרון של מדינה שלמה. גור יצא אחריו בכובע על הראש במקום כיפה. השאלה שמטרידה אותו עד היום, 53 שנה אחר כך, אינה נוגעת לכניעה עצמה. "זה היה שבת", הוא אומר, "ומה שמטריד אותי עד היום זה אם היה מותר לי לקחת את התפילין בשבת".

מרגלית פורץ בצחוק: "הלכת לשבי, חטפת מכות רצח, ואתה שואל על הוצאה בשבת?" גור אינו צוחק. הוא מלטף את זקנו ואומר: "כן. על זה".

הלילה האחרון

בכלא עבאסיה גילה מרגלית שיש כמה סוגים של כאב. בלילה הראשון הוא ניסה לישון בידיים קשורות. "אתה לא יכול לשכב על הגב, לא על הצד. אז שכבתי על הבטן ואמרתי: את הפרצוף שלי אני לא שם על רצפת הבטון הזאת". במשך כשעה, בתנועות זעירות של הכתפיים ושל השיניים, משך את קצה הגופייה עד שהצליח להניח עליה את הראש. "וזהו, נרדמתי על הגופייה".

היד הפצועה התנפחה "כמו רגל של פיל קטן". בחקירה אחרת שאלו אותו על מספרי חטיבות השריון. "אמרתי שאני לא יודע, והחוקר אמר: חבל. אמרתי: לא חבל, והוא אמר: חבל, ואני לא מבין מה הוא רוצה". 

הוציאו אותו לחצר, כפתו אותו אל עץ, ואז הוא הבין: חבל הוא חבל עטוף בבד וספוג במים. "הרחתי את החבל עוד לפני שהוא פגע". אחרי כמה מלקות על הגב עשה מרגלית חשבון מהיר: לפני שנה חגגו 25 שנה לחטיבה 7, זה היה בכל העיתונים. "אז אמרתי: שבע. 14. 21. 28". כל הכפולות של שבע. החוקר הנהן בסיפוק: "אתה רואה שאתה יודע".

ואז הגיע הלילה ההוא. הושיבו אותו מול שולחן מכוסה מפה ירוקה, ועליו ספר שאת כריכתו מעטרות אותיות מוזהבות. קוראן. שמו את ידו על הספר ואמרו לו לחזור אחריהם: "בסמאללה אל-רחמן אל-רחים". "החלטנו לאסלם אותך", אמר החוקר. מרגלית הרים את היד מהספר. "אתם עשרה מיליון, 12 מיליון", הוא אומר, "אתם צריכים דווקא אותי?"

"דווקא אותך", עונה החוקר, "כי אתה דתי". הוא סירב. החוקר החזיר אותו לתא ואמר: "מחר בשעה שש אני מוציא אותך להורג".

"עכשיו תבין", אומר מרגלית, וקולו מאט. "בתא חושך. אתה לא יודע אם החזירו אותך בעשר בלילה או בארבע לפנות בוקר. אתה לא יודע כמה זמן נשאר לך". הוא ניסה לחשוב על המוות, על התלייה, ולא הצליח. ואז ראה קרן אור נופלת על מקום בתא שהוא כבר ידע שהאור מגיע אליו רק בצהריים. "ואז הבנתי: עבדו עליי".

"החלטנו לאסלם אותך", אמר החוקר. מרגלית הרים את היד מהספר. "אתם עשרה מיליון, 12 מיליון", אמר, "אתם צריכים דווקא אותי?" "דווקא אותך", ענה החוקר, "כי אתה דתי". הוא סירב. החוקר החזיר אותו לתא ואמר: "מחר בשעה שש אני מוציא אותך להורג"

קדושה בשער השמיים

בערב שבת, יותר מחודש אחרי שנפל בשבי, שאלו אותו פתאום מה המידה שלו בחולצה, במכנסיים ובנעליים. הביאו לו בגדים נקיים. בשבת אחר הצהריים הכניסו אותו בידיים קשורות לחיפושית פולקסווגן, ולידו ישב סגן אלוף אסף יגורי, מפקד גדוד שריון שנשבה.

המכונית נעצרה, והוא שמע קולות של תפילה בעברית. "אמרתי לעצמי: אני כבר מדמיין". מולם עומד בית הכנסת שער השמיים ברחוב עדלי בקהיר. לצידם הופיע גם שלמה ארדינסט, מפקד המזח. הם עלו במדרגות לאולם התפילה ונכנסו בדיוק באמצע קדושה של מנחה. הסוהרים דחפו אותם קדימה, אל המצלמות, אבל מרגלית נעצר. "קדושה עונים בעמידה. לך תסביר להם את זה". הוא עמד, ענה "קדוש, קדוש, קדוש", ורק אז המשיך ללכת.

באולם חיכו מיקרופונים של 'קול הרע"ם מקהיר' בעברית, והשדרן אחמד אל-חימלי ראיין אותם בזה אחר זה. "ידעתי היטב מה התפקיד שלי שם", אמר מרגלית לפני כמה שנים לג'קי חוגי. "לקחו אותי מהצינוק, וידעתי שאני חוזר לשם". מולנו הוא מוסיף: "חשדתי בכולם. לא ידעת מי יהודי, מי מתחזה. אמרתי לעצמי: אני פה פוליטיקאי. לכולם אני אגיד כן, כן, כן. אני צריך לחזור הביתה".

אבל הוא ביקש. ביקש לפתוח את ארון הקודש, ופתחו. ביקש לנשק את ספר התורה, ונתנו לו. ביקש סידור, ואמרו לו "בבקשה". ובדלת, כשהמצלמות כבר כבו, שמע: "תחזיר את הסידור". "נגמרה החגיגה", הוא אומר בחיוך עקום.

יום אחר כך, כשהעמידו את השבויים בשורה בחצר הכלא לצילומים בראש מורכן, ראה מרגלית בזווית העין חייל שנושך את שפתו העליונה. התנועה הייתה מוכרת לו, ואז הוא נזכר: אבנר, המ"כ שלו מהטירונות. "אבנר, מה אתה עושה פה?" לחש לו. אבנר, בלי להרים את הראש, לחש בחזרה: "קפצתי לראות מה שלומך".

המראה

יום לפני ההחלפה העלו אותם על אוטובוסים לשדה התעופה בקהיר. ליד המטוס חיכה החוקר שלו, לחץ לו את היד ואמר: "נתן, אתה כביר, כביר. אתה גדול". "עד היום אני לא יודע", אומר מרגלית, "אם הם האמינו שאני מהרבנות או שידעו".

במטוס לא הייתה שמחה. "כל אחד תפס פינה, וכולם שתקו. או שזה היה הלם או שלא הבנו את גודל המעמד". המטוס פנה מערבה, אף שישראל נמצאת ממזרח. "הייתי בטוח שמחזירים אותנו לקהיר". הדיילת הסבירה שמטוס אזרחי אינו טס מעל אזור לחימה, והם טסים דרך קפריסין.

הוא הלך לשירותים. "לא הייתי צריך, רק רציתי קצת להיות לבד עם עצמי". מול הכיור הוא ראה עוד מישהו. "אמרתי לו: תן לי רגע להיות לבד". הוא הנהן לעבר האיש, והאיש הנהן בחזרה. הוא הרים יד, והאיש הרים יד. "רגע, רגע, משהו פה לא יושב לי טוב".

הוא ירד 17 קילו. המצרים גילחו את זקנו והשאירו רק את השפם, "כי זה סמל של גבריות, בזה לא נוגעים". הוא הושיט יד והעביר אותה על פניו. "את חוש הראייה אפשר לרמות. את חוש המישוש הרבה יותר קשה. ואז הבנתי: זה באמת אני". היום, כשהוא מספר את זה, הוא מעביר שוב את היד על הזקן הלבן והגזוז שלו, כאילו בודק שהוא עדיין שם.

הם נחתו בשבת. "טסנו בלית ברירה למרות השבת כדי שאנשים לא יחכו כמה שעות". אבל חמשת השבויים הדתיים במטוס התייעצו מה עושים, ואת השבת בילו בנמל התעופה. במוצאי השבת העלה אותם הצבא על מונית והודיע לו: "יש לך יומיים בבית, ואחר כך אתה במתקן בזיכרון יעקב".

בית ההבראה

בכפר פינס יצא כל הכפר לרחוב להקביל את פניו. המשפחה בכלל לא ידעה בוודאות שהוא חי עד שחבר שחזר יומיים קודם אמר לאימא שלו: "ראיתי את נתן. הוא יחזור". "הגיבור חזר הביתה", הוא אומר. "אפילו לא נתנו לי להרים את התיק שלי מהמונית".

ההרגשה הזאת נמשכה יומיים. אחרי יומיים לקחה אותו מונית אחרת לזיכרון יעקב, לבית ההבראה של 'מבטחים', "אחד הבניינים הכי יפים בארץ, עם נוף שאין כמוהו", הוא אומר בלי שמץ של אירוניה. שם, מאחורי גדרות תיל ותחת שמירה של המשטרה הצבאית, חיכו להם שבועיים של חקירות, והפעם מצד אנשי מודיעין וביטחון שדה של צה"ל.

"הם היו בטוחים שיש בתוכנו מרגלים", אומר מרגלית ומשתתק. "עד היום הם בטוחים בזה". הוא מספר על המתורגמן המצרי שהתיידד איתו בכלא וביקש לשמור על קשר דרך חבר באנגלייה. "אני לא הסתרתי את זה. בעצמי סיפרתי להם, והם היו בטוחים שזה היה ניסיון גיוס". 

שנים אחר כך, כשהגיע לבה"ד 1 לקורס קציני מילואים, הודיעו לו שהוא בקורס על תנאי, כי ביטחון שדה אינו מאשר אותו. מפקד הבסיס, כששמע שהיה שבוי במלחמת יום הכיפורים, הרים את האינטרקום והורה: "מהרגע הזה שום רכב של ביטחון שדה לא נכנס לבסיס בלי אישור ממני". מרגלית סיים את הקורס, והוא קצין בצה"ל.

בזיכרון יעקב, הוא מספר, עמד מולם אחד המפקדים ואמר בפירוש: "חבל שלא חזרתם בארונות". גור לא שמע את המשפט הזה באוזניו, "אבל את התחושה הזאת הרגשנו כולנו". גם ארדינסט אמר את זה בריאיון: למדינה היה קל יותר אם היו מגיעים בארונות עטופים בדגל.

השאלה שאיש לא העז לשאול בפה מלא ריחפה בכל חדר: למה נכנעתם? "זה היה בין השורות", אומר גור. מרגלית מספר על חוקר ששאל אותו למה לא נלחם עד הכדור האחרון.

בבית ההבראה היו גם פסיכיאטרים. מרגלית הודיע לפסיכיאטר שיסכים לפגישה אחת בלבד. "הוא אמר לי: אתה יודע מי אני? אני הפסיכיאטר הראשי של צה"ל. אם אתה לא רוצה לפגוש אותי כאן, אני אאשפז אותך בביתן 33 בתל השומר, ושם ניפגש". ביתן 33 הייתה המחלקה הסגורה. במקרה "או בנס" מצאו אצלו רסיס ברגל שצריך לנתח ושלחו אותו לתל השומר. "כל הדרך שאלתי: לאיזה ביתן אתם לוקחים אותי?" הוא הושכב בדיוק במיטה ששכב בה לפניו המפקד שלו, ומשם סירב לחזור לזיכרון.

אחרים לא ניצלו. כמה מהשבויים נשלחו לבית ניסן בנתניה, ושם הוזרק להם פנטוטל, 'סם אמת'. "לנו נותנים זריקות אמת?" אומר מרגלית, וקולו עולה בפעם הראשונה בכל הריאיון. "אנחנו חוזרים מהשבי, ואתם חוקרים אותנו כמו אויבים?" היו מי שלא עמדו בזה, ומבעד לגדרות ירדו בלילה אל הים שמתחת למושבה. "ברחו כמה פעמים לים", הוא אומר. "היו רגעים שאמרתי: לא יכול להיות שזה קורה בארץ".

ואז הוא מגיע לדבר שבגללו, אני חושב, הסכים לבוא הבוקר. "כל מה שעשו לנו שם, כל הבדיקות, אק"ג, שמיעה, ראייה, שיניים, צילומים, הכול, לא נשאר ממנו כלום. החוק מחייב לשמור רשומה רפואית 25 שנה אחרי מותו של אדם. אנחנו עוד חיים, ואין פירור אחד. הכול נגרס". הוא מקיש על השולחן: "וזה לא אני שאומר לך". גם היום כשהוא נוסע צפונה, מרגלית עושה עיקוף. "לא אעבור בזיכרון". פעם אחת הוזמן להרצות שם. הוא נסע, ובדרך חטף התקף חרדה.

האווירה בגזרה, הוא אומר, הייתה פסטורלית: "אם היית מוריד מאיתנו את המדים, היית חושב שאנשים באו לנופש. היינו צועקים לחיילים המצרים מעבר לתעלה. חודש שלם ככה"

הבית ממול

אחרי בית ההבראה הגיע הציווי שאיש לא כתב אבל הכול הבינו: לא מדברים. לא עם העיתונות, לא עם המשפחה וגם לא ביניהם. "נתן גר לידי", אומר גור ומצביע לעבר מרגלית באצבע רועדת. "שני בתים ממני. עשרים שנה. שנינו ידענו שהיינו בשבי. ישבנו באותו בית כנסת ולא החלפנו מילה. עשרים שנה". רק לפני כ-25 שנה, כשהחלו פדויי השבי להתכנס בעמותת 'ערים בלילה', הם דיברו לראשונה. גור אובחן כפוסט-טראומטי רק 15 שנה אחרי המלחמה. את שיעור הנכות קבעו ועדות, ושניהם אינם יודעים עד היום על פי מה. "כמו שקי תפוחי אדמה", אמר פעם אורי ארנפלד על קבלת הפנים שזכו לה בארץ.

"הסיוטים בלילות", מונה מרגלית כשאני שואל. "רגישות לרעש. חוסר ריכוז. הצורך בשליטה. הפוטנציאל שלא מימשת".

מה היינו אומרים להם

על המסכים בשנתיים האחרונות, הם מספרים, ראו את החטופים יורדים מהמסוקים, את הדגלים, את הצוותים הרפואיים ואת "צוות עוטף משפחה".

מה הייתם אומרים לחטופים?

הם שותקים זמן ארוך. "זה לא בריא להם", אומר אחד מהם לבסוף, והשני מהנהן. "החשיפה הזאת. כל ערוץ רוצה אותם. יש לזה תאריך תפוגה, להתעניינות הזאת, והיא תפוג. ומה יישאר להם אחר כך?"

גור מסרב להשוות בין השבי שלהם לשבי שלהם. "המצרים הכו אותנו מכות רצח, אבל הייתה שם מדינה, היה צלב אדום, הייתה רשימה, ואחרי חמישה שבועות חזרנו. חמאס זה נאצים. אין מה להשוות".

אבל על דבר אחד שניהם מסכימים, וזה המסר שלהם לחטופים ששבו, ובעיקר לחיילים שבהם. "תלכו לקבל טיפול כמה שיותר מהר", אומר מרגלית בטון של מי שמדבר מהבטן. "ואם אתה חושב שאתה לא צריך, אתה עושה טעות מרה. ככל שלוקחים טיפול קרוב יותר לאירוע, העוצמות יהיו חלשות יותר. זה לא ברק שבא ונעלם. זה נשאר". ואז הוא מוסיף משפט אחד, שקט: "השבי ילווה אותך כל החיים. אתה לא יוצא ממנו. אתה רק לומד לחיות איתו".

הרחמן הוא יוליכנו

כשאנחנו יוצאים מבית הקפה אל הגשר שמעל האגם, השמש של ספטמבר כבר גבוהה, והמים ירוקים ושקטים. הם עומדים על הדק זה לצד זה. מרגלית משלב את ידיו מאחורי הגב בלי שביקשתי, כמו שעומדים במסדר או כמו שעמדו אז בפינה. הפנים לקיר. "גם אצלי היו מים", הוא אומר, "מים וביצה, ובסוף סירת גומי". גור, שהזקן הארוך שלו מתבדר ברוח, עונה בלי להסתכל עליו: "ואצלי מפרץ סואץ. המזח עמד כמעט בתוך הים".

שני זקנים על גשר עץ מול אגם בפתח תקווה. מולם רצים מרכיבים אוזניות ואימהות דוחפות עגלות, ואיש אינו מסתובב להסתכל.

לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את גור אם היום, בנעילה, הוא עובר לפני התיבה. הוא מחייך את החיוך הקטן שלו ואינו עונה. במקום זה הוא מתחיל לזמזם בשקט, מול המים: "הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צווארנו, והוא יוליכנו קוממיות לארצנו". מרגלית מצטרף במילה האחרונה.