לציבור כולו כואב כבר יותר משנתיים. הציבור כועס כבר יותר משנתיים. לציבור הדתי-לאומי כואב עוד יותר, והוא גם כועס יותר. זו אינה תחרות, זו המציאות. הכי הרבה נופלים ביחס לשיעור באוכלוסייה, הכי הרבה ימי מילואים. זו התוצאה של חינוך ארוך שנים לנשיאה בעול, להקרבה, למסירות נפש, לנתינה ללא סייג, לאהבת העם והארץ.

כשכואב צועקים, וגם כועסים על מי שמכאיב. אבל על מי לכעוס ולצעוק? מי המכאיב העיקרי? אין די כעס לחלק לכולם. המשאבים הנפשיים מוגבלים, וכל אדם או קבוצה בוחרים למי להפנות אותם. כך לימדו חכמים: "כל המרחם על האכזרים סופו מתאכזר על הרחמנים".

זו אינה מיסטיקה, זה ניתוח הגיוני והסקת מסקנות מתוך המציאות האנושית המוגבלת, שאם היא מנצלת את הכוח הנפשי שלה לעניין אחד, לא נשאר לה עוד כוח לעניינים אחרים.

הסיבה המיידית והסיבה ארוכת הטווח

אכן, חסרים חיילים רבים לכוחות הקרביים. אבל מה הסיבה לכך? כמו תמיד יש סיבות ישירות ויש סיבות עקיפות, יש אפשרות למילוי שורות כמעט מיידי, ויש אפשרות בטווח הארוך.

לפי נתונים שהביא לאחרונה בוועדת החוץ והביטחון הרב אלי שנוולד, ראש ישיבת הסדר, אלוף-משנה במילואים בחיל השריון ופעיל בתחום גיוס החרדים יותר מחצי יובל, הסיבה העיקרית למחסור היא שבעשר השנים האחרונות נסגרו אוגדות, חטיבות וגדודים רבים מהכוחות המתמרנים, ושוחררו יותר מ-172,000 חיילי מילואים, אף שעדיין היו בטווח
הגילים הפעיל. האשמים בכך הם הרמטכ"לים ושרי הביטחון שהובילו את המהלך. יחידות שפורקו אפשר להקים מחדש מייד כדי להקל את העומס, ואילו בניית המסגרות לחרדים שמעוניינים להתגייס כעת תדרוש שנה וחצי עד שנתיים.

הנה דוגמה אחת בולטת למחדל: לוחמי חיל הים הקרביים פטורים אוטומטית משירות מילואים ברגע שהשתחררו מהסדיר, אף שהם בעלי כושר קרבי ובהכשרה קצרה יכולים להיות לוחמי יבשה. רק שנה לאחר פרוץ המלחמה "נזכרו" להתחיל במהלך גיוס והכשרה, והוא מתנהל באיטיות. במקום להחזיר את רוב הלוחמים שעדיין בגיל מילואים למסגרת הצבאית, מפנים את הזרקור לציבור שגם אם יתגייס בהמוניו, יידרש זמן רב עד שיהיה כשיר ללחום. זו הסטת תשומת לב מכוונת הנובעת מסיבות פוליטיות גרידא.

פרופסור אשר כהן חקר את התפלגות המתגייסים ליחידות קרביות ואת התפלגות החללים והפצועים ומצא כי תל אביב היא אחת הערים שבה שיעור הקרביים מהנמוכים ביותר. ולא שכולם שם בעלי כושר לקוי. 72 חללים בירושלים, 24 בתל אביב. מה זה משקף? את הנתון שהזכרנו קודם לכן. הירושלמים מתגייסים במספרים גבוהים בהרבה מהתל אביבים ליחידות שדה קרביות.

אותו סיפור בהשוואה בין מודיעין לתל אביב. מדובר בשתי ערים דומות בהרכב הפוליטי-חברתי שלהן, שבשתיהן יש רוב דומיננטי למפלגות השמאל-מרכז, וכשליש מהקולות בהן הלכו ליש עתיד. בתל אביב יש בערך פי שישה מגויסים פוטנציאליים בגיל הנבדק, ולמרות זאת נפלו 24 חיילים מתל אביב, ו-27 ממודיעין, הקטנה בהרבה. רוצים את זה ברור יותר?
יש במלחמה הזו יותר נופלים שהם בוגרי מכינת עלי מנופלים שהם תושבי תל אביב. ולא הזכרנו את שאר המכינות וישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות.

בתל אביב עצמה יש מי שהנתונים האלה מפריעים לו. בנובמבר 2024 דווח מישיבת מועצת עיריית תל אביב שחבר המועצה תת-אלוף (מיל') רועי אלקבץ, איש יש עתיד, אמר: "אנחנו צריכים לעשות יותר, יש מעט מדי ילדי תל אביב במכינות, יש מעט מדי באופן כללי בשירות משמעותי, לא 8200 או דובר צה"ל ודברים כאלה". הוא הוסיף את הנתון המדהים שמערכת החינוך בעיר אינה מאפשרת לקצינים לשוחח עם
התלמידים כדי להסביר להם את חשיבות השירות בכלל והשירות הקרבי בפרט.

כיצד מתווכחים

על הוויכוח שבינינו ובין החרדים להתנהל בכבוד בתוך בית המדרש, לא בהתלהמות ולא במסגרת של תקשורת הרודפת אותם, ובעצם גם אותנו בכינויים מעליבים של "אוכלי מוות" ובקריאה לחנך אותנו מחדש.

מכיוון שנאמרו מפי גורמים שונים ביטויים פוגעניים כלפי הציבור החרדי, יש למחות נגד ביזיון התורה. מדובר בציבור שיש בו תלמידי חכמים מופלגים, שקוטנם עבה ממותניהם של הכותבים הללו. הם ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. שלא לדבר על המנהיגים ועל הפוסקים הגדולים של הציבור הזה. יש מי שהטיח שלחרדים יש "תורה פחדנית". אכן, אשרי אדם מפחד תמיד נאמר על דברי תורה (גיטין נה), לדאוג שלא תבוא על ידו תקלה בעתיד (רש"י). יראת חטא היא יסוד היהדות, ועלינו להיזהר מאוד. הצבא כפי שהוא כיום מפיל בנו חללים רוחניים רבים, והפחד מוצדק. הלוואי שגם אנו היינו עומדים על הדרישה לשמירת ההלכה בשירות הצבאי כפי
שדורשים החרדים.

הדרכת רבותינו

בפגישה של הרצי"ה קוק ועוד ראשי ישיבות עם משה דיין ושרים נוספים לאחר מלחמת ששת הימים שאל דיין למה אנו משחררים בחורי ישיבה מגיוס בזמן שאחרים נלחמים ונהרגים. הרצי"ה אמר שהתפיסה היסודית צריכה להשתנות, אין 'הם' ו'אנחנו' אלא כולנו "עבדי ה' וישראל עמו".

זו גם ההגדרה של הישיבות בישראל, חלק מהקיום הלאומי שלנו. הישיבות אינן רק מקום לימוד אלא יוצרות את התרבות הרוחנית שלנו ומקימות לנו אנשי חזון ורוח גאונים וצדיקים. כל זה הכרחי לקיום האומה, ואין צורך לבקש את זה. עמדת המוצא שלו נבעה מתפיסת מנהיגות שאינה מכופפת ראשה מפני איש, אפילו לא מפני משה דיין, עטור הילת הניצחון של מלחמת ששת הימים.

אבל – הוסיף הרצי"ה – "תהליך זה לא יופיע מתוך כפיה…. כל סיטונות אסורה. לא יתכן שכל תלמידי הישיבות ילכו לצבא, וגם לא יתכן שכולם לא ילכו. אלא יש לערוך בירור אישי על כל אחד ואחד, מתוך גדלות רוחנית ומתוך שייכות הדדית אמיתית בין הישיבה לצבא".

דינא דמלכותא או דינא דגזלנותא

כשהשלטון מפלה קבוצת אוכלוסייה אחת בדווקא, מבחינת ההלכה הוא אינו דינא דמלכותא אלא דינא דגזלנותא. קבוצת ערביי ישראל אינה משרתת, והם זוכים להטבות כלכליות שרוצים כעת למנוע מהציבור החרדי. חוק שירות לאומי חובה לערבים מעולם לא נחקק אף שמדברים עליו שנים רבות. האפליה זועקת לשמיים.

כדאי גם לזכור כי בפעם האחרונה שהציבור שלנו תמך ב"גזרות כלכליות" על הציבור החרדי
שילמנו על זה בתמיכה של הנציגים שלהם בגירוש מגוש קטיף. מישהו מתגעגע?
בחלומות בלהה אני רואה קואליציה אחרת, שבה אם חרדית עם תינוק בידיים זועקת בוועדת
הכספים על מצבה הכלכלי המזעזע ודורשת לקחת את כל התקציבים מהמגזר הדתי-לאומי
ולתת אותו לחרדים.
זמן מלחמה דורש אחדות רבה ככל האפשר, ויש לנו לא מעט בעיות בתחום זה. הוספת
המריבה המיותרת כל כך והמזיקה כל כך עם הציבור החרדי פוגעת במלחמה עצמה. את אש
המריבה הזו יש לכבות, ומהר.

מחיר הקמפיין

הדרישה מהעולם החרדי להתגייס הפכה לקמפיין אדיר שכל תכליתו לפורר את הקשר בין
הציבור הדתי-לאומי לציבור החרדי ולהפיל את הממשלה. כשרואים מי מוביל את הקמפיין
הזה אפשר להבין זאת מייד.
המחסור בחיילים והמספרים הנזרקים לחלל האוויר אינם אלא אריזה שבתוכה המוצר עצמו.
במקום התנהלות מושכלת, המאחדת את רוב העם סביב אמונתו בה' ובתורה, מתעקשים
לנקוב את הר האחדות בחקיקה של גזרות נגד מי שאינם מתגייסים, חוקים שמזכירים סגנון
של משטרי דיכוי. יש מישהו שפוי הסבור שכך מגייסים חרדים? כל קבוצה שמכבדת את
עצמה ואת ערכיה לא תהיה מוכנה בשום אופן לנוסח הדרקוני הנוכחי.
בתחילת המלחמה הייתה שעת רצון גדולה. חרדים רבים היו מוכנים ברצון להתגייס רק אם
יאפשרו להם לשמור על אורחות חייהם (כאן המקום להזכיר כי גם עלינו, הדתיים הלאומיים,
יש להחיל את אותם כללים בדיוק). לו רק התאפשר הדבר, היו המוני חרדים נוהרים
להתגייס. אבל הצבא גרר רגליים, בלשון המעטה.
ואז בא החוק, זה שממשלות רבות התנפצו בגלל פסילתו בבג"ץ, שממשיך במאמציו להרוס
את יהדותה של המדינה, לשבור את המחנה האמוני-ימני ולהסירו לגמרי מהשלטון בדרך
למדינת כל אזרחיה. הנזק הנורא שנעשה עד כה רק בעקבות הדיונים, התגובות ותגובות
הנגד, עד להכרזות של רבנים חרדים כי ירדו מהארץ ויחללו שבת כדי שלא להתגייס,
ההפגנות וחסימות הכבישים בידי 'הפלג' הם התמרור האחרון לפני ההתרסקות המוחלטת.
יש לשוב לפיקחון ולשפיות. בעיות שהמדינה סוחבת יותר משבעים שנה אינן יכולות להיפתר
באבחת חוק. ללא הסכמות, ובעיקר ללא יחס חם ואוהב, לא יתגייס אף חייל חרדי אחד.
החרדים, שכבר הגדירו את המצב "שעת השמד", יעדיפו לשבת בתי הסוהר. ככה נקל את
הנטל מעל חיילי המילואים? הרי החוק שכבר הוסכם – לפני שהוסיפו עליו את הסנקציות
הקיצוניות – יביא לידי גיוס של עוד אלפי חיילים, והשיגעון להתעקש וללכת "עד הסוף" אכן
יביא לידי הסוף: קרע עמוק מנשוא בתוך המחנה האמוני, התקוממות של הציבור החרדי נגד
אפלייתו וכאוס פוליטי ולאומי שעלול להוביל להתפוררות כוללת.
יש כמה גורמים המעוניינים בהפניית האשמה לציבור החרדי: האחראים למחדל צמצום
הצבא הבורחים מאחריות וחוששים מזעם הציבור על מעשיהם שהובילו למחסור בלוחמים.
גורם נוסף הוא מי שהמדינה היהודית כבר נמאסה עליהם, שבטוחים שעצם הקמתה הייתה
עוול מוסרי ושואפים לביטולה. זהו קומץ קטן והרסני שפועל ללא לאות להשגת מטרתו.
למען הסר ספק, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה שוויון בנטל. אפשר לגייס חיילים, אבל אי
אפשר ליצור לוחמים בכפייה. לכן העובדה שמישהו מקבל פנקס חוגר עדיין אינה רותמת
אותו לשאת בנטל, בוודאי אם הוא מוצא ג'וב נחמד שגם מועיל לו להסתדר אחר כך בחיים או

סתם להעביר שלוש שנים בכיף. הוא אינו לוחם בשדה הקרב, אפילו לא תומך לחימה, ואימא
שלו ישנה טוב בלילה. זה לא שוויון.

Leads:

אין די כעס לחלק לכולם. המשאבים הנפשיים מוגבלים, וכל אדם או קבוצה בוחרים למי
להפנות אותם
יש במלחמה הזו יותר נופלים שהם בוגרי מכינת עלי מנופלים שהם תושבי תל אביב
בחלומות בלהה אני רואה קואליציה אחרת, שבה אם חרדית עם תינוק בידיים זועקת בוועדת
הכספים על מצבה הכלכלי המזעזע ודורשת לקחת את כל התקציבים מהמגזר הדתי-לאומי