במאמר בשבוע שעבר הצגנו את שיטת הראשונים והפוסקים סביב השאלה כיצד יש לנהוג במקרה שיש לאדם צורך מסוים ללכת ממקום אחד למקום אחר, והדרך עוברת במקום שיש בו בעיות צניעות. הקו ההלכתי שסמכנו עליו הוא זה של בעל האגרות משה (אבן העזר א, סט), שלפיו אם "ליכא דרכא אחרינא" (אין דרך אחרת), מותר מעיקר הדין לעבוד באותו מקום גם בלי עצימת העיניים, ללא התמהמהות יתרה ובהשתדלות שלא להתמקד במראה הבעייתי. כמו כן למדנו שאין צורך להאריך את הדרך מאוד או להוציא ממון כדי שלא לעבור דרך המקום הפרוץ.
אומנם עדיין יש מקום לשאול מה נקרא צורך שבעבורו ניתן לעבור דרך מקום פרוץ. ברור שעניינים מוכרחים, כגון פרנסה, בריאות או רכישת מוצרים לבית נחשבים "צורך". אך מה לגבי דברים שאינם מוכרחים, כגון סיבוב משפחתי בקניון, ריצת בוקר על חוף הים או טיול בין הזמנים הכולל מסלולי מים שלפעמים יש בהם שחייה מעורבת?
למעשה בכל שאלה כזו יש כמה וכמה שיקולים, ומובא בשו"ת ודברת בם (ב, שח) בשם הג"ר דוד פיינשטיין – בנו של בעל האגרות משה – שכמעט אי אפשר לתת הוראה שווה לכול, שכן יש לבחון כל מקרה על פי האדם, המקום והשעה. עם זאת נמנה להלן שני עקרונות שעל יסודם יוכל כל אחד לבחון ולהכריע ברוב המקרים כיצד ראוי ונכון לנהוג.
אין חובה לחוש למציאות שאינה לפנינו
העיקרון הראשון הוא שאין לחוש שמא תהיה פריצות היכן שהדבר מסופק. הטעם לכך הוא שכל הדיון בגמרא (ב"ב נז ע"ב) הוא באופן שיש ודאות שהדרך עוברת במקום שנשים עומדות על הכביסה, "שצריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק לעמוד בנהר" (רשב"ם שם), ועל כך נפסק שיש להעדיף "דרכא אחרינא".
אומנם אם יש רק ספק שמא בדרך הסמוכה לנהר תהיינה נשים העומדות על הכביסה, לא מצאנו מקור להחמיר.
חוץ מהסברה הכללית לחלק בין ספק לוודאי, הדברים מתאימים במיוחד לשיטת האגרות משה, שהסביר שהציווי "ונשמרת מכל דבר רע" הוא "שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר". זאת אומרת שהפריצות קיימת, והאדם מצווה שלא להכניס את עצמו לניסיון בחינם. אך במקום שיש ספק אם יהיה מראה בעייתי כלשהו לא ציוותה התורה לחוש למציאות שאינה לפנינו.
מכאן נוכל לתת תשובה על שאלת הטיולים סמוך למעיינות: אם מדובר במקום ובזמן שברור או סביר שיש פריצות במקום, כגון שידוע שמשפחות רבות נופשות סמוך למעיין ונכנסים בתערובת בבגדי ים וכדומה, יש לבחור מסלול אחר. אך אם מדובר באופן שיש רק חשש לחוסר צניעות במעיינות, אין איסור הלכתי לצאת לטיול כזה. אם תוך כדי הטיול יבחינו בחוסר צניעות, יחפשו דרך חלופית סבירה. ,
בלית ברירה יעברו דרך המעיינות בזריזות, מתוך השתדלות שלא להתמקד בראייה של דבר לא-ראוי. בדומה לכך ריצה בשעה מוקדמת בחוף שאינו מיועד לרחצה, כאשר מניסיון המקום ריק או כמעט ריק, אינה נאסרת מחמת אפשרות שמא יזדמן שם מראה שאינו צנוע. לעומת זאת ריצה בשעות הרחצה לאורך חוף מעורב היא כבר כניסה צפויה למקום שיש בו בעיית צניעות, ויש לבחור מסלול אחר.
דברים יום-יומיים הנצרכים לכל אדם אי אפשר לאסור
העיקרון השני הוא שאין לאסור דברים יום-יומיים. כלומר, אין לומר לאדם שלא ילך ברחוב אם הוא יכול להיות בבית, שכן הליכה רגילה ברחוב נחשבת לצורך בסיסי גם אם אין מטרה מסוימת. כך מפורש בלשון האגרות משה (אה"ע א, נו): "וברחובות שבעוונותינו הרבים הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שאי אפשר לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל, והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור… אבל בכל אופן אין לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בו".
ונראה פשוט שלא נאמרו הדברים באופן שיוצא לצרכיו המוכרחים ו"ליכא דרכא אחרינא", שאם לא כן, לא היה צריך להתנסח באופן כזה שאין לאסור דבר שלא יכולים לעמוד בו. אלא ודאי כוונתו להתיר את עצם ההליכה ברחובות שבסביבתו. ואין לומר שהדגש שמדובר באיסור "שאין יכולין לעמוד בו" אינו רק משום שאם יאסרו זאת הפוסקים, הציבור לא ישמע להם, ו"והנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים" (ביצה ל ע"א).
אלא מדובר בהיתר מחמת הצורך הבסיסי ללכת ברחוב ללא צורך לחשב אם הדבר נצרך או לא. חישוב כזה לפני כל יציאה הוא עצמו מטרד ממשי, וה"צורך" למנוע מטרד כזה מתיר את ההתנהלות היום-יומית. יתר על כן: כבר הזכרנו במאמר שעבר שאם אומנם אסרו חז"ל לעבור במקום שנשים עומדות בו על הכביסה אם איכא דרכא אחרינא, כלומר שהם אסרו להכניס את עצמנו למציאות מיוחדת. שכן הגמרא אומרת (ב"ב נז ע"ב) "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות (בחשיפת גופן) על הכביסה", ואם כן, מדובר במצב חריג. ממילא אין לדמות באופן מלא את זמנם לזמננו, אלא לקחת את העיקרון שאין לצאת למקום "מיוחד" כאשר יש בו בעיות צניעות.
מעשה ברב הסניף
כמו כן אם יוצאים לטיול מחוץ לסביבת המגורים, ובעיות הצניעות שבמקום החדש דומות פחות או יותר למקום המוצא, אין מניעה לנסוע, שכן לעומת המקום הראשון אין אנו מוסיפים אתגרים חדשים. לכן בנוגע לשאלה אם מותר להסתובב בקניון עם המשפחה, כמדומני הדבר תלוי בפערים שבין הלבוש המקובל ברחוב ללבוש המקובל בקניון. בדרך כלל בקניונים הסמוכים לערים הגדולות הפערים אינם ניכרים.
בהקשר זה ברצוני לספר על מעשה רב שהייתי עד לו כשהייתי מדריך בסניף עזרא לפני כמעט שלושים שנה. כל חניכי תנועות הנוער בתל אביב, ובכללם סניף עזרא, קיבלו מהעירייה כרטיסים חינם ללונה פארק. אומנם למרות המתנה המיוחדת טענו חלק מהבנים בצוות ההדרכה שלא ראוי להשתתף בפעילות, הואיל ובלונה פארק נורמת הלבוש פרוצה יותר. לעומת זאת הבנות מהצוות טענו שהן אינן חושבות שיש בלונה פארק בעיות צניעות, וחבל להפסיד את ההזדמנות לחזק את הקשר של החניכים לסניף.
לאחר דין ודברים הוחלט לשטוח את הספק בפני רב הסניף, תלמיד חכם חשוב שהיה אז ראש כולל ששכן בקרבה לסניף. לאחר ששמע הרב את הטענות, הציע שישלחו מישהו שיבדוק אם כאשר מתקרבים לאזור הלונה פארק מורגשת הידרדרות לעומת הלבוש המקובל ברחובות הסמוכים לסניף. אם אין הבדל, אין סיבה להחמיר ולא לצאת לפעילות המיוחדת.
אומנם אז פרצה מחלוקת נוספת מי ילך לבדוק זאת. הלא אם אחד הבנים ילך, הוא חשוד שמא הוא יחמיר יתר על המידה ויאמר שבלונה פארק יש חוסר צניעות מופרז, ואם אחת הבנות תבדוק, יש חשש שהיא תקל ראש בעניין ותטען שאין שום בעיה. לכן הוחלט שיישלחו שני נציגים, בן אחד ובת אחת, כדי לקבל תמונה אובייקטיבית. אומנם, כצפוי, הבן חזר וסיפר שהפריצות נוראה וכו', ואילו הבת טענה שהיא אינה רואה שום הבדל בין נורמת הלבוש ברחוב שהסניף נמצא בו ובין הלונה פארק.
בעקבות המצב החליט רב הסניף שהוא עצמו ילך ויבדוק, וכך היה. בסופו של דבר, אף שהרב אישר את היציאה ללונה פארק, בעירייה טענו שהסניף שלנו אינו עומד בקריטריונים לקבלת כרטיסים חינם. אומנם לא זכינו בכרטיסים, אבל לפחות זכינו במעשה רב. כל האמור לעיל אינו אלא הצגת עקרונות כלליים. יש הבדלים בין אדם לאדם ובין מקום למקום. לעיתים נכון לאדם להחמיר בהתאם למצבו הרוחני ורגישותו, וכפי שכתב השולחן ערוך (אה"ע כא, א), שבענייני עריות יש להתרחק ״מאוד מאוד״. בה בעת יש להימנע מחומרות הגורמות לחרדה, שפוגעת בסוף גם בעצם שמירת ההלכה.
