בפרשתנו התורה מצווה את היוצאים למלחמה: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י), וביארו חז"ל שחובת השמירה קשורה לטהרת המחשבה: "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (כתובות מו ע"א). מקור זה הוא אחד היסודות לחובת הזהירות ממראות אסורים, המכונה שמירת העיניים.

אבל מה בדיוק מצווה זו כוללת?

האם מצווה זו רלוונטית, וכיצד אפשר ליישמה במציאות ימינו? המקור המרכזי שהזכירו הפוסקים בעניין הוא הסוגיה בבבא בתרא (נז ע"ב). הגמרא דנה במקרה של אדם ההולך ממקום למקום, והוא צריך לעבור סמוך לנהר בשעה שהנשים "עומדות על הכביסה", "שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר" (לשון הרשב"ם שם).

למסקנה הגמרא אומרת שאם "ליכא דרכא אחרינא" (אין דרך אחרת), מותר לאדם לעבור סמוך לנהר, שכן "אנוס הוא". עם זאת הגמרא מוסיפה שעל כגון זה אמר ישעיהו "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיהו לג, טו), ולומדת מכאן: "מיבעי ליה למינס נפשיה", כלומר על האדם להתאמץ לעצום את עיניו או להסיט את מבטו, גם אם אין לו דרך אחרת.

אם כן, מפשט לשון הגמרא משמע שמדברי ישעיהו למדנו שגם במקרה של אונס גמור יש לעצום את העיניים או להסיט את המבט כדי שלא להיתקל במראות לא-צנועים. כך גם עולה מלשון היד רמה בפירושו על הסוגיה, שכתב שעצימת העיניים היא אפילו במקום שיש סיכון בדבר.

לעומת זאת מלשון הרשב"ם משמע שעצימת העיניים אינה חובה אלא מידת חסידות: "דמשתבח ביה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא". אם כן, מעיקר הדין אם "ליכא דרכא אחרינא", מותר לאדם ללכת גם במקום שיש בו בעיות צניעות, וישתדל שלא להסתכל, אך אינו חייב לעצום את העיניים או להסיט את המבט.

בין הרב פיינשטיין לבעל שרידי אש

בשו"ת אגרות משה (אה"ע א, סט) העלה הג"ר משה פיינשטיין קושיה יסודית על דברי הרשב"ם הנ"ל: כיצד סובר הרשב"ם שמעיקר הדין אם "ליכא דרכא אחרינא" אין חובה לעצום את העיניים? הלא "אפשר לו שלא לילך כלל לשם ואף שצריך לילך לשם לפרנסתו ולעבודתו ולשאר צרכיו, מה בכך, הא אונס ממון אינו אונס לדחות איסורין". כלומר, בכל התורה מצאנו שאסור לאדם לעבור עבירות גם במקום הפסד ממון או לצורכי גופו, חוץ ממצבים שיש בהם חשש סכנה. אם כן, כיצד לדעת הרשב"ם אפשר להתיר ללכת במקום שנשים עומדות על הכביסה ללא עצימת העיניים רק כי "ליכא דרכא אחרינא"?

בעקבות הקושיה חידש האגרות משה יסוד חדש בגדר איסור "ונשמרת מכל דבר רע": "ולכן צריך לומר דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור… דהא זהו האיסור ונשמרת שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר, אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר".

במילים אחרות: ההתקרבות היא לאזור שהנשים עומדות בו על הכביסה וראייתן אינה "מעשה איסור", בניגוד לאכילת טרף או להרהורי עבירה מכוונים, האסורים מצד עצמם. עניינה של ההוראה "ונשמרת מכל דבר רע" היא שלא יסמוך האדם על עצמו, ועל כן יימנע מלהיכנס למקומות או למצבים שיש בהם חשש הרהורי עבירה. הדברים מתאימים גם ללשון התורה, "ונשמרת", שאין בה אזהרה על מעשה ספציפי.

התנהלות קבועה של בריחה, עצימת העיניים או הסטת המבט היא עצמה יוצרת פחד מיותר, הגורר מחשבות, הרהורים וכישלונות

לפיכך היכן שיש שתי דרכים, ואחת צנועה יותר מהשנייה, התורה מצווה "ונשמרת", להעדיף את המקום הצנוע יותר. המרשה לעצמו ללכת למקום הפרוץ ולהכניס את עצמו בחשש הרהורי עבירה, למעשה מזלזל באיסורי עריות, ועצם הזלזול הוא עבירה על "ונשמרת".

אומנם אם "ליכא דרכא אחרינא", ויש הכרח לעבור במקום בעייתי, מותר לאדם להסתכן סיכון מסוים, שכן הוא נמצא שם מתוך הכרח, ואין בהנהגתו משום הקלת ראש בחומרת הרהורי עבירה. במצב זה קיום "ונשמרת" נעשה על ידי השתדלות שלא למקד את מבטו במראות האסורים, וממידת חסידות יש מעלה בהסטת המבט או בעצימת העיניים.

נראה שהיד רמה סירב לקבל את העמדה הנ"ל, ולכן קבע שגם ב"ליכא דרכא אחרינא" יש חובה לעצום את העיניים. כלומר, לדעתו המצווה להימנע ממראה פריצות אינה עניין של השתדלות בלבד, אלא עצם ראיית הפריצות עצמה היא העבירה. הג"ר יחיאל יעקב ויינברג (שרידי אש מסכת פסחים, השלמות ז) ניסח עמדה זו כך: "בזנות אסרה התורה מעשה העיניים ומעשה הלב, מה שאין כן בכל התורה כולה, שלא אסרה אלא מעשה בגופו, ואם כן, אפילו בדליכא דרכא אחריתא מכל מקום מחויב הוא לעצום את עיניו כדי שלא יזנה בעיניו". נראה שזו גם דעת הגר"ע יוסף (יחו"ד ה, סג).

חשיבות הגבולות: בין קירוב אחרים להתרחקות שלנו | הרב בנימין טבדי

למה הסיר הרב צימבליסט את משקפיו?

בהקשר הזה זכור לי מעשה עם מו"ר הגאון הרב חיים גדליה צימבליסט זצ"ל. לפני כמעט שני עשורים, בתחילת חודש אלול תשס"ז, ליוויתי את הרב לביתו שברחוב ליסין בתל אביב. שמתי לב שהרב, שהתקרב לגיל שמונים, אינו מרכיב את משקפיו. שיערתי שהדבר קשור לשמירת העיניים, ובפרט שעדיין עמדנו בימי הקיץ החמים. עם זאת הנהגתו של הרב סקרנה אותי, והחלטתי לקיים בעצמי "אין הביישן למד" ולשאול לפשר הדבר: האם אכן הלבוש הפרוץ שסביבנו מחייב להוריד את המשקפיים?

הרב אמר לי שלמעשה בימינו אפשר לסמוך על החידוש של הרב פיינשטיין, שמעיקר הדין אם "ליכא דרכא אחרינא", אין חובה לעצום את העיניים או להסיר את המבט. יתר על כן, ברוב הערים במדינה הוראה מחמירה יותר אינה ישימה. בעבר ההיתקלות במראה בעייתי הייתה נדירה, כגון על שפת הנהר בשעה שהנשים עמדו על הכביסה, אך כיום המצב הפוך: רק במקומות מסוימים מאוד אפשר להניח שלא יהיה מראה אסור.

אם הדרך ארוכה יותר או שצריך להוציא הוצאות יתרות נראה בפשטות שאינו חייב לעשות זאת

בדבריו עמד הרב גם על הגישה הרוחנית המתלווה לפסיקתו: התנהלות קבועה של בריחה, עצימת עיניים או הסטת מבט היא עצמה יוצרת פחד מיותר, הגורר מחשבות, הרהורים וכישלונות, "תחילת נפילה ניסה" (סוטה מד ע"ב). הוא חזר כמה פעמים על העיקרון: "צריך ללכת כאחד האדם".

כמובן, למשמע הדברים שבתי ותהיתי: מה פשר הסרת המשקפיים? הרב הסביר שהוא מחמיר על עצמו, אך לא באופן שפוגע בהליכתו. ראייתו מעט מטושטשת, והוא הולך כרגיל. "אדרבה", הסביר הרב, "אילו רציתי להחמיר וגם להשאיר את המשקפיים, לא פעם הייתי נזקק להשפיל את העיניים או להסיט את המבט. לכן עדיף להסיר את המשקפיים וללכת כאחד האדם".

האם דרך ארוכה יותר נחשבת "דרכא אחרינא"?

אומנם עדיין עלינו לברר מה כלול ב"ליכא דרכא אחרינא". הלא הגמרא אמרה שאם יש דרך אחרת, צנועה יותר, אסור מעיקר הדין לעבור דרך מקום שיש בו בעיות צניעות, וכיצד נוכל לשער את הדבר?

הג"ר יצחק אריאלי, בספרו עיניים למשפט (ב"ב נז ע"ב) השווה בין הסוגיה הנ"ל במסכת בבא בתרא לסוגיה אחרת, שגם בה נזכר הביטוי "ליכא דרכא אחרינא". הגמרא בעבודה זרה (מח ע"ב) קובעת שאין לעבור תחת עץ אשרה, אך אם "ליכא דרכא אחרינא", מותר לעבור תחתיו.

התוספות במקום כותב שאם יש דרך ארוכה יותר, אפילו במעט, אין חובה ללכת בדרך הארוכה, והדבר נחשב כאילו "ליכא דרכא אחרינא". טענתו היא שאם נאמר שיש חובה להאריך את הדרך ובלבד שלא לעבור תחת עץ אשרה, "אין לדבר סוף", ולא יהיה מקום לחלק בין דרך ארוכה קצת יותר לדרך ארוכה הרבה יותר. והדברים הובאו בלשון השולחן ערוך (יו"ד קמב, ט).

אילו רציתי להחמיר וגם להשאיר את המשקפיים, לא פעם הייתי נזקק להשפיל את העיניים או להסיט את המבט

לנוכח השוואתו של הרב אריאלי קבע הג"ר דוב ליאור (דבר חברון יו"ד רפח): "לכן אם הדרך ארוכה יותר או שצריך להוציא הוצאות יתרות נראה בפשטות שאינו חייב לעשות זאת". כעין זה כתב גם הג"ר ניסים קרליץ בחוט השני (אה"ע א, כא), ואף פירש כך את שיטת החפץ חיים (במ"ח ו סקי"ד).

במאמר הבא נעמוד על השאלות המעשיות: מהו לבוש פרוץ המוגדר איסור ראייה, ואם בילוי, טיול מעיינות או ריצה במרחב הציבורי נחשבים "ליכא דרכא אחרינא".

לתגובות: [email protected]