‏לקראת מועד סגירת הרשימות הלחץ בימין מהמפלגות הקטנות גובר – ובצדק. בימים האחרונים פורסמו שלל מאמרי תוכחה ונבואות זעם על רסיסי המפלגות שלאחרונה נראה כי צצות כפטריות אחרי הגשם. בבסיסם עומד החשש המוצדק מאובדן קולות קטסטרופולי כפי שספג הימין בבחירות 2019 או חמור מכך, ב-1992 מה שהביא עלינו את הסכמי אוסלו.

הסכנה כאן ברורה לכל, ובכל זאת אני מבקשת להקשות: מה הסיבה לכל זה בעצם? ובכן, המפלגות הללו הן רק סימפטום ולא הבעיה עצמה. בוחר הימין הממוצע מגיע לבחירות 2026 עם תחושת דיסוננס עמוקה: לצד ההישגים חסרי התקדים באיראן, עזה ולבנון, וכבוד עצום לראש הממשלה עליהם, צריך לומר ביושר – הממשלה לא עמדה במטרות מלחמת חרבות ברזל כפי שהיא עצמה הגדירה: חיסול הזרוע הצבאית והשלטונית של חמאס והסרת האיום על ישוב העוטף.

הבחירות יקבעו אם במו פתקנו נוביל לטבח הבא | משה פייגלין

עוד באותו הנושא

• השותפות המפתיעה – יאיר גולן ומשה פייגלין | דודי וכטל
• חייבים נעם. חייבים! | הרב אברהם ליפשיץ
• מרימים את הראש: כשהלוחמים מציבים גבולות ברורים מול כפייה חילונית
• האם נתניהו באמת התחיל להאמין יותר או שהכול זה רק קמפיין בחירות? | ידידיה מאיר

הלכה למעשה – בגבולות המדינה, נותרנו באותו פלונטר צבאי-מדיני. 7/10, למרבה הצער, לא באמת שינה דבר, אולי דחק מעט את הקץ.
איש הימין הממוצע נדרש היום להגן רעיונית על מציאות מטורפת שמאפשרת שיקום זוחל של ארגוני הטרור בעזה, ביו"ש ובלבנון. לכך יש להוסיף את הכשל בחזית הפנימית: הרפורמה נגנזה ובג"ץ הסמיך עצמו להיות האותוריטה הקובעת בתהליך החקיקה.

זכויות אדם נרמסות פה באופן יומיומי – וציבור שלם הוא צפרדע שמתבשלת לאט בסיר רותח של דיקטטורה – ומקבל בלית ברירה את שנגזר עליו. ‏פה עובר קו השבר במחנה הימין: יש מי שטוענים שהמצב כיום הוא הטוב ביותר שניתן היה לקוות לו בנסיבות הקיימות – נוכח האיום האיראני, הלחץ האמריקאי והבינלאומי, את כבלי המשפטיזציה ומטכ"ל הקונספציה, ומנגד מתרבים הקולות שדוחים את התזה הזו.

זה הואקום בימין שאליו נכנסות המפלגות הקטנות

זה הואקום בימין שאליו נכנסות המפלגות הקטנות. ובמיינסטרים הימני, לא יודעים איך לאכול את המורכבות שבה ניתן לומר באותה נשימה: מוקירים את נתניהו על מה שעשה ומבקרים אותו על מה שלא, את הפער הלגיטימי שבין מחנה "סומכים על נתניהו בעיניים עצומות" לבין מי שאומרים- "סומכים על נתניהו, אבל רוצים יותר".

הרי איזו הצדקה רציונלית יש לאבידע בכר לתמוך בליברמן? ליברמן שהיה חלק ממשלת השינוי וישב עם עבאס שדאג לחמאס? רק הרצון הנואש לשינוי פרדיגמה. ולמה שוינטר ירוץ לבד? כי הוא לא רוצה שיכפו עליו מדיניות ביטחונית אלא הוא רוצה להוביל אותה. ‏גם אמיר אביבי שמכיר בעוצמתו של צה"ל ויודע שהסיפור בלבנון ובעזה יכול היה להיות במקום טוב יותר, תומך נלהב של התיישבות ככלי ביטחוני, יתקשה להכנס לקונסטלציה שדורשת ממנו לאפסן את השכל הישר.

ופייגלין – מבקש לחבר את ה"למה" כדי לאפשר את ה"איך". הוא טוען בעקביות שישראל פועלת היום מכוח האינרציה אלא שבלי משמעות, הסיפור הזה לא יחזיק ואכן ההתפוררות כבר מתרחשת לנו מול העיניים – אם רק נבחר לפקוח אותן: בצבא, בחינוך, במוסדות הציבור.
אבי מעוז אולי נחשב פרינג' פוליטי אבל גם הוא מבקש להילחם על הזהות היהודית במערכת החינוך לאחר שהבין בתפקידו הקודם עד כמה חמור המצב.

אולי לשם שינוי נקשיב לקולות המתרבים הזועקים בימין?

בשורה התחתונה: נתניהו בורח מהכרעה בסוגיות הליבה בעוד שציבור גדל והולך – משתוקק לה. ולכן, במקום להכנע לדחף המיידי לפסול על הסף ולזלזל, אולי לשם שינוי נקשיב לקולות המתרבים הזועקים בימין? במקום להתעסק במגלומניה של ראשי המפלגות, חשבו על הצורך שמשתקף מהציבור שמביע בהם אמון. אין מקום לדה-לגיטימציה שלהם. צריך למצות את מאמצי החיבור כאילו שלטון הימין הבא תלוי בכך.

במקום להוקיע את המפלגות הקטנות, ראוי להכיר בלגיטימציה שלהן ולהשקיע את מירב המאמצים בחיבורים. עד הרגע שבו הסיכון יעלה על התועלת. ועוד דבר: שימו לב לשתיקה הרועמת בשמאל לנוכח הירי בנגמ"ש הימני. הסיוט הכי גדול של השמאל הוא איחוד של ימין חזק, גאה ובלתי מתנצל.

בזמן שהסלוגן של הליכוד ונסיון הסיכול של עמית סגל את בן גביר מבהירים שנתניהו פוזל שמאלה לממשלה לאומית רחבה ולא יהסס להושיט יד ל"מתונים" – אייזנקוט וגנץ תמורת ה"קיצונים", מוטב שמחנה הימין ומנהיגיו יפעלו תחילה לחזק את יסודות הבית: לחבר ולהתחבר עם מי שליבו כבר נמצא במקום הנכון.