מכירים את התגובות מרימות הגבה על סבב המילואים החמישי או השישי שלכם במלחמה, "מה, אתה עדיין בתוך הדבר הזה?"
פעם אחר פעם נאלץ המילואימניק המסכן לשכנע את חבריו לעבודה או לקהילה שאף שבתקשורת כבר הצהירו על הפסקת אש, מה לעשות שהאויב עדיין כאן איתנו ודבר לא השתנה. מבחינת מרבית הציבור המלחמה הסתיימה, ולכן גם אין עוד צורך במעטפת כלשהי לחיילי המילואים ומשפחותיהם, והם מוצאים את עצמם קירחים מכאן ומכאן.
במציאות דומה נתקלו בחודשים האחרונים עשרות המתיישבים שהוטלו עליהם סנקציות מטעם מדינות זרות במסגרת הגל האנטישמי שפקד אותנו בתחילת המלחמה. הסאגה החלה בימיו של נשיא ארצות הברית הקודם ג'ו ביידן, שחתם על סנקציות דרקוניות נגד כמה דמויות מובילות בהתיישבות החלוצית. את השמות ביידן כמובן לא הכיר, אבל כמו תמיד היו מויסרים מארגוני שמאל קיצוני, והם דאגו ללקט אותם בשבילו.
הסנקציות כללו לא רק איסור כניסה לארצות הברית אלא בעיקר מגבלות כלכליות, שבשל מדיניות הבנקים המחפירה בישראל מנעו למעשה מאותם אנשים את האפשרות לנהל אפילו משק בית בסיסי. אין אשראי, אין משכנתה, אין תדלוק של הרכב, הבנק חסום כמעט לגמרי, וכל העברה למעון של הילדים דורשת סדרת אישורים של מנהל הבנק.
זה לא הסתיים שם. בשל השקעות ועסקים שניהלו באותן מדינות סירבו חברות ביטוח רבות לאשר פוליסות לרכב או לבית למי שהוטלו עליהם סנקציות. אפילו גוגל השעתה את חשבונותיהם של כמה מהפעילים, וכסף שהיה באפליקציות כמו פייבוקס ננעל.
הטפטוף הפך למבול. לבית הלבן הצטרפה שורה ארוכה של מדינות – האיחוד האירופי, קנדה, בריטניה, צרפת, יפן, אוסטרליה ואפילו סינגפור – שערכו ביניהן תחרות מי תכה ביהודים חזק יותר ופרסמו גם הן רשימות שחורות חדשות אחת לכמה חודשים. הממשל האמריקני גם הוא לא טמן ידו בצלחת והוסיף לרשימה עוד שמות רבים מקרב פעילי ההתיישבות ואנשי הימין. לא רק אנשי שטח צעירים כמו עבדכם הנאמן זכו להיכלל ברשימת הכבוד, אלא גם פעילים וארגונים ותיקים כמו בנצי גופשטיין, ברוך מרזל, דניאלה וייס וארגון רגבים.
רבות נכתב בטור זה ובבמות אחרות על השאננות המסוכנת של הממשלה, שכמעט לא עשתה דבר בנושא. התרעתי בזמן אמת, ולצערי אף צדקתי: אם שרי הימין לא יתעוררו, הסנקציות יגיעו גם אליהם. אך כל זה לא ממש עזר, בעלי הסנקציות נותרו ללא כל מענה ממשלתי מיידי. הציבור הרחב נרתם בימים הראשונים ונתן גב, אולם לאורך זמן בעיקר הסביבה התומכת הקרובה של כל פעיל היא שסייעה לו לעמוד על הרגליים ולהמשיך לנהל את נקודת ההתיישבות או את הארגון שהוביל.
התרעתי בזמן אמת, ולצערי אף צדקתי: אם שרי הימין לא יתעוררו, הסנקציות יגיעו גם אליהם. אך כל זה לא ממש עזר, בעלי הסנקציות נותרו ללא כל מענה ממשלתי
אחרי מאבק ציבורי שארך כמה חודשים הבטיח פעם בכמה זמן חבר כנסת כלשהו לעזור בעניין, שר האוצר סמוטריץ' עדכן מעת לעת בפתרונות חלקיים שגיבש עם המפקח על הבנקים ומיתנו מעט את המגבלות, חברת הכנסת לימור סון הר-מלך גיבשה דיון בנושא בישיבת הסיעה, ונראה שהעגלה מתקדמת לאט בדרך לפתרון אמיתי. לאט, מאוד לאט, אבל התחושה הייתה שיום אחד, אחרי שתיווצר מסה גדולה דייה של סנקציונרים, במיוחד כאלו ידועים ובעלי קשרים במקומות הנכונים, תיאלץ הממשלה להידרש לנושא ברצינות ולאמץ את אחד הפתרונות המתבקשים שכבר מזמן הונחו על שולחנה.
בחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית טרפה את הקלפים וגרמה שכבר ביומו הראשון לתפקיד חתם הנשיא הטרי על צו שמבטל את כל הסנקציות שהטיל קודמו בתפקיד, ובהתיישבות נשמו לרווחה. הסנקציות האמריקאיות, אלה שהשפיעו בצורה החריפה ביותר על התנהלות הבנקים, חלפו מן העולם.
אלא שלמרות הפרסומים סירבו כרטיסי האשראי לחזור לעבוד. "תמתינו כמה ימים, לפעמים לוקח להם זמן לעדכן", הרגיעו אותנו כמה גורמים, אך הימים נקפו, וחשבונות הבנק של רבים נותרו חסומים. הנימוק שנתנו הבנקים: הסנקציות האמריקאיות אומנם הוסרו, אבל ההגבלות שהטילו שאר המדינות עדיין בתוקף. כך מצאו את עצמן משפחות שלמות ניצבות בפני שוקת שבורה. הממשלה כבר לא באמת מנסה לגבש פתרון, האיחוד האירופי כנראה לא ייהפך לפרו-ישראלי בקרוב, ואפילו הלחץ הציבורי התפוגג אחרי שמבחינת מרבית הציבור הנושא כבר נפתר עם בחירתו של טראמפ.
"אנשים לא מודעים לזה בכלל, אבל אנחנו מנועים מלעשות אפילו פעולות פשוטות של משק בית כמו כל אזרח במדינה", מספרת ספיר בר יוסף, שמנהלת עם בעלה חווה חקלאית סמוך לנווה צוף שבבנימין. "את האשראי של בעלי חסמו לחלוטין, אין ביט ופייבוקס, וחסמו לו אפשרות לעסוק בהשקעות כלשהן. הדבר הכמעט יחיד שנותר לנו הוא העברה בנקאית, וגם בשבילה צריך להגיש בקשה כמה ימי עסקים קודם. עד עכשיו השאירו לפחות את חשבון הבנק שלי, אבל לפני כמה ימים הודיעו לנו מבנק ישראל שמבטלים גם את האשראי שלי".
איש חברון ברוך מרזל מתמודד גם הוא עם סנקציות שהטילה עליו שורת מדינות, אך בוחר להפנות אצבע מאשימה דווקא לבנקים, שבוחרים לדבריו "להגדיל ראש": "לא רק את החשבון שלי הם חסמו, גם כל עמותה שהייתי חבר בה. חודשים ארוכים הצליחו לשתק לנו את עמותת הכנסת אורחים, שפועלת למען היישוב היהודי בחברון, עד שיצאתי מתפקידי כמורשה חתימה בעמותה".
ברשימתם של מרזל, בר יוסף ושרביט נמצאים עוד רבים, ובהם כותב שורות אלו, שעדיין מתמודדים עם מגוון מגבלות קשות על ההתנהלות הכלכלית שלהם
מרזל מתאר מצב אבסורדי שבו הפך שמו למילה משחירה ומפלילה: "עד היום הם חוסמים לנו מפעם לפעם תרומות שנכנסות. מספיק שיהודי שמכיר אותי ותומך בעמותה כתב בתיאור ההעברה 'עבור ברוך מרזל' או משהו כזה, בשביל שיחסמו אותה, למרות שכאמור אני כבר לא חבר שם. גם בחברת מגדל סירבו לחדש לי את הביטוח, אבל התקפלו כשאיימנו בתביעה. נוח להם לזרוק אותך".
למשה שרביט, אחיו של סרן הראל שרביט הי"ד, שנפל במלחמה, ובעליה של חוות עמק תרצה, קרה סיפור דומה. זמן ממושך סירבו חברות הביטוח לאשר לו לרכוש פוליסות לא רק לחווה, שעליה עצמה הוטלו סנקציות, אלא גם לכלי הרכב הפרטיים שלו, כמו ריינג'ר התפעול של המשק. כמו במקרה של מרזל, איום בתביעה שהגיש שרביט עשה את שלו, ובחברה ניאותו לפתע לאפשר לו את שירותיהם.
ברשימתם של מרזל, בר יוסף ושרביט נמצאים עוד רבים, ובהם כותב שורות אלו, שעדיין מתמודדים עם מגוון מגבלות קשות על ההתנהלות הכלכלית שלהם, ופתרון אינו נראה באופק. כולם מדגישים שזהו הדבר האחרון שישבור אותם, שנקודות ההתיישבות והפעילות הענפה רק התרחבו עוד יותר מאז ושהם "כבר למדו לחיות עם זה", אבל מדינה ריבונית אינה יכולה להרשות לעצמה את הפגיעה הזו באזרחיה.
הפתרון: רשת הגנה
כשרק החל גל הסנקציות הצעתי כאן בטור הזה שני צעדים פשוטים שאפשר ליישם בנקל ויכולים לבלום ולעקר את הסנקציות מתוכנן. הצעד הראשון נגע במגבלה הקשה ביותר שבמגבלות שהביאו הסנקציות: עיקול חשבונות הבנק. התנהלות הבנקים בישראל נבעה מהחשש להיותם חשופים לסנקציות בעצמם מצד המדינות בשל שיתוף הפעולה עם אותם לקוחות. לכך כבר יש פתרון מתבקש וידוע, והעובדה שלא נעשה עד היום מבישה ומקוממת.
במדינת ישראל ובמדינות רבות אחרות ברחבי העולם יש חוקי איסור מימון טרור ואיסור הלבנת הון. על שני החוקים הללו הבנקים ברשות הפלשתינית, שמחזיקים חשבונות רבים של חמאס ושל ארגוני טרור אחרים, מצפצפים כמובן צפצוף בוטה. לפיכך בנקים רבים בישראל שמנהלים מסחר ושיתוף פעולה עם הרשות הפלשתינית בעצמה ועם בנקים פלשתיניים אחרים היו עלולים לספוג קנסות כבדים ואף פתיחת הליכים פליליים נגדם, והדבר היה גורם להפסקה מוחלטת של היחסים הכלכליים עם הרשות הפלשתינית.
כדי למנוע את ה'אסון' הזה, שהיה עשוי לגרום בסבירות גבוהה לקריסת הרשות הפלשתינית, הגה אז צוות מומחים מטעם משרד האוצר רעיון, והוא אושר בקבינט המדיני ביטחוני. לפי המתווה שגובש תעניק המדינה לבנקים חסינות מפני תביעות בישראל לצד שיפוי על תביעות העלולות להיות מוגשות נגדם בחו"ל בחשד למעורבות במימון טרור. מי שדרשו בין היתר את רשת ההגנה הזאת היו בנק הפועלים ובנק דיסקונט, שהודיעו למשרד האוצר כי בכוונתם להפסיק להעניק שירותים בנקאיים לבנקים הפלשתיניים מחשש להגשת תביעות פליליות נגדם על ידי רשויות בחו"ל.
במקרה של הטלת הסנקציות על פעילים בהתיישבות מיהרו אותם בנקים לנעול את חשבונותיהם של הפעילים, אך כמעט שנתיים חלפו מאז, ובממשלת הימין הנוכחית לא התנדב אפילו שר אחד להציע את רשת ההגנה הזו, שהוענקה לישות טרור רצחנית, גם לאזרחי המדינה החלוצים.
הצעד השני והמתבקש הוא הסרת חסינותה של הרשות הפלשתינית, יקירת נפשם של חורשי רעתנו, וגיבוש סל פעולות נגדה. מהלך כזה, אילו יושם אפילו לזמן קצר, היה גורם מהר לבקיעת סדקים ניכרים ברשות, שעומדת גם כך על כרעי תרנגולת, ומבהיר היטב לאיחוד האירופי שלמטבע יש שני צדדים, ומוטב שיחזיר את המצב לקדמותו. את המהלך הזה ניסה שר האוצר סמוטריץ' לעשות בין השאר בתגובה על הצעדים שקידמה הרשות הפלשתינית באו"ם נגד ישראל, אך נתניהו בלם אותו, וממשיך עד לרגע זה למנוע את הוצאתו לפועל.
הסנקציות כנראה לא הולכות להיעלם מחיינו אלא אם האיחוד האירופי יהפוך לפתע לאוהב ישראל נלהב, וסביר שילכו ויתרחבו בכל פעם שישראל תנצח בחזית כלשהי והלחץ הבין-לאומי יגדל. התרענו שאם הממשלה תתעלם מהן, הן יגיעו גם אליה, והנה כבר זכו סמוטריץ' ובן גביר לסנקציות משלהם מטעם מספר קטן של מדינות לעת עתה.
כעת נגמרו התירוצים גם לשרים וגם לראש הממשלה. זה הזמן לדפוק על השולחן, לגלות ריבונות ולדאוג לאזרחי המדינה שלכם, שנדרסו תחת הרדיפה האנטישמית בשל פעילותם למען עם ישראל וארץ ישראל.
אין חבר נאמן ככסף מזומן