בניה / פלא יעקב
בבוקר יום שישי הם יצאו לטייל בארץ ישראל
לבשו חיוך ושרו שירים על ביאת הגואל
~ ~ ~ ~ ~ ~
גם באותו היום,
הפחד לבש מדים,
– והשתתק.
אפילו מלאך המוות,
התבייש בשליחותו,
– ולא ציחקק.
והאדמה ,
-בלעה את עצמה –
מרוב רגשות אשמה.
הנשק בכלל התבלבל,
הזיל דמעה – והתנצל.
שהוא נקלע לידיו של מחבל,
שהעז לירות כדור ללב של מתנחל.
אין נחמה.
הלב נקרע.
עוד אח – נרצח
מהחווה.
עוד אירוע,
שההיגיון הבריא לא הופיע.
מצא לו תירוץ לאחר.
ואנחנו
המומים.
צועקים איה מקום כבודו ?!?!
מתחננים.
בניה –
רק תגיד לנו, מתי כבר תבוא הגאולה,
והשם יפתח לנו את הדלת.
ואיך מוצאים נחמה, שכבר אלפיים שנה אנחנו מחכים לבנייה,
עם חיוך, וקצת *מלט.*
ואז,
יעָלוּ מוֹשִׁעִים – בְּהַר שׁוֹמְרוֹן
וְלֹא נְפַחֵד יוֹתֵר – מִנִּצָּחוֹן.
נָרִים רֹאשׁ – וְנִצְעַד בְּגָאוֹן,
נִקַּח תַּרְמִיל וּמַקֵּל – וְנַעֲלֶה לְהַר צִיּוֹן.
ולא נבכה עוד בלילה על דם יהודי שנשפך,
נשמח ביחד נשיר לה' ואת כל הצרות נשכח.
זה נכון,
הלב שבור
אבל דבר אחד אני יודע
זה לא סוף הסיפור.
כי בניהו זה לא רק שם
בניה מסר נפש כל חייו – לבנות בית להשם.
עכשיו התור שלנו