אחת לכמה חודשים ניטש דיון סוער בתקשורת באשר למספרם של המשתייכים לקבוצה המכונה נוער הגבעות. "מדובר בשבעים נערים מבתים הרוסים", קבע לאחרונה ראש הממשלה בריאיון לטלוויזיה האמריקנית. "גורמי ביטחון" הזהירו כי מספרם של הנערים הללו זינק ל-300, אך אחרים טענו מנגד כי מדובר במספר קטן יותר, של כ-150, השוהים בגבעות ובמאחזים.

תוכנית ממשלתית שהשיק הפרויקטור לענייני נוער הגבעות במשרד הביטחון, אביחי תנעמי, התיימרה לנקוב במספרם המדויק של הנערים הללו לאחר מיפוי שביצעה, לדבריה: 657 בחוות ובגבעות יחדיו. כן, לא פחות ולא יותר. ובכן, מה התשובה על שאלת מיליון הדולר הזו? אתן לכם ספוילר מאכזב: גם בטור הזה, למרות היותי תושב הגבעות, לא אדע להגיד את המספר המדויק.

ועדיין, את הטור הזה, שאני מתרגש לכתוב, לא כדאי לכם לפספס. מספרם של הנערים החלוצים בגבעות כיום מכובד מאוד, ורבים מתווספים עליו בכל חודש, אך הנתון המפעים פה הוא קצב הגדילה בעשור האחרון. ולא רק הגדילה במספר הנערים, אלא המהפך מקבוצה קטנה שחוותה ניכור לציבור שלם לכל דבר שמחולל היסטוריה ביהודה ושומרון וזוכה לתמיכה רחבה מקיר לקיר.

"הם לא בודדים"

אי אז בשנת תשע"ה, תקופתי הראשונה בגבעות, ישבנו כמה חברים בבית עץ קטן שהחזיק בקושי ברוחות העזות שהכו בראש ההר. סמארטפונים לא ממש היו אז אצלנו, ואפילו את קיומם הס מלהזכיר. הקשר היחיד עם העולם החיצון, קרי מה שמדברים עלינו בתקשורת, היה באמצעות קטעי וידאו מכתבות שהורדו למכשירי הנוקיה שלנו.

אחת הכתבות ששודרה אז בערוץ 2 עברה לפאנל סוער וחמור סבר. "אבל אמנון, למה לא תופסים אותם? הרי מדובר בכמה נערים בודדים", פנה המגיש עודד בן-עמי לפרשן לענייני כל אמנון אברמוביץ'. הלה מיהר להדוף נחרצות את הקביעה: "הם לא בודדים, הם אלפים בודדים. ולכן לא תופסים אותם". לא אשכח עד היום את שאגות הצחוק שנשמעו בגבעה, שכן באותו הזמן שכנו בכל יהודה ושומרון שתי גבעות בלבד.

את הגבעות הללו מילאו עשרים נערים לכל היותר, שגילם לא עלה על 17 שנים. זו הייתה תקופת מעבר קשה. הדור הקודם שהחל בימי ארגון 'נוער למען ארץ ישראל' התברגן ברובו, והמעטים שנשארו פשוט נמחקו בגל של צווים מנהליים והתנכלות קשה שפקד את הגבעות. כל נער ששהה בגבעה יותר מארבעה חודשים ברצף זכה לצו מנהלי שהוארך מעת לעת והביא לידי הרחקתו מיהודה ושומרון לפחות לשנתיים הקרובות.

שתי גבעות היו אז בסך הכול

הצטרפתי באופן מלא לפעילות בדיוק בתקופה הזו. נותרנו בשטח קומץ נערים בשנות העשרה, נעדרי ניסיון בסיסי אבל מלאי עקשנות ואמונה פשוטה, שחיפו על הכול. שתי גבעות היו אז בסך הכול: גאולת ציון בגוש שילה וגבעת הבלאדים בסמוך לכוכב השחר. אחת לשבוע היה מתרחש מסע הרס בשתי הגבעות הללו כדי לוודא שאף אחת מהן אינה מצליחה להתבסס.

נוסף על ההרס היו פושטים צוותי משימה מיוחדים של ימ"ר ויס"ם לפחות פעם ביממה על הגבעות ועוצרים את כל מי שהצליחו לתפוס. אין ספק שמהימים הללו יצאנו בכושר טוב. משפחה אחת בלבד, משפחת שפירא, הצליחה לשרוד בגבעות לאורך כל התקופה הזו למרות שגרת הפינויים הקשה בגבעת הבלאדים, שהתגוררה בה.

הם גרו בבתי עץ שנהרסו ונבנו מחדש, ואחר כך עברו לאוהלים זולים יותר. כשגם אלו נהרסו שוב ושוב, ניסתה המשפחה להחליף את אוהל המגורים בקרוון נגרר בתקווה שיפסחו עליו הדחפורים, אולם במקום להחריבו בחרו פקחי המנהל להעלותו על גרר ולהובילו למגרש ההחרמות. על הבאת משפחות נוספות אפילו לא היה אפשר לחלום.

המערכה על השטחים הפתוחים תכריע את גורל יהודה ושומרון

כמעט שלוש שנים החזקנו בשיניים לבדנו, קבוצת בחורים צעירים ללא משפחות, במטרה אחת ברורה: שמירת הגחלת של ההתיישבות מחוץ לגדרות היישובים. ידענו בכל ליבנו שהמערכה על השטחים הפתוחים תכריע את גורל יהודה ושומרון. קיבלנו צווי הרחקה, העברנו את המושכות לאחרים, וחזרנו לשטח ביום סיום הצו.

לפני כשמונה שנים החל לדעוך גל הרדיפה הקשה שהתנפץ על הגבעות ללא הפסקה. פשיטות המשטרה פסקו, מערכת הביטחון חדלה להתייחס לעצם השהייה בגבעה כאל עבירה פלילית חמורה, וגם מסעות ההרס התמתנו קצת. בד בבד החל עם ישראל להיחשף לתוכניות הרשות הפלשתינית והבין את חשיבות ההתיישבות בשטחים הפתוחים. הדיון עבר מהשאלה למה בכלל צריך לעשות את זה לשאלה איך נכון לעשות.

התמיכה שהלכה והתרחבה גרמה לשני דברים: לעלייה במספר הפעילים והמשפחות שביקשו להצטרף ולהפחתה בהיקף ההתנכלות. כך נוצרו לראשונה תנאים סבירים למשפחות. עדיין נדרשת להיות "משוגע" כדי לעבור עם המשפחה לאחת הגבעות, אך רק שנה לפני כן גם אם היית כזה, מצב הרדיפה פשוט לא אפשר זאת.

גבעת קומי אורי ביצהר סימנה את השינוי בשטח

הסנונית הראשונה לשינוי המצב בשטח באה מגבעת קומי אורי ביצהר. אחרי כמה שנים של נוכחות בחורים בגבעה, התחתן אחד מהם וקבע במקום את ביתו. זה היה יום חג בגבעות כולן, שמספרם כבר גדל אז לחמש. אליו הצטרף כעבור כמה חודשים בחור נוסף מהגבעה שנישא לבחירת ליבו, ואחריהם עברו להתגורר במקום עוד שני זוגות. המציאות של ארבע משפחות בגבעה עדיין נראתה בכל רגע דמיונית לגמרי.

מוזר לחשוב על זה, אולם כשאנחנו התחתנו והיינו המשפחה הראשונה במעוז אסתר, היינו למעשה המשפחה השביעית בגבעות כולן. זה קרה רק לפני שבע שנים וחצי, אך נראה כאילו עברו מאז שנות דור. באותם ימים החלה הפריצה הגדולה הראשונה. לאחר שנה במעוז אסתר ושלושה פינויים שחווינו הצטרפה לגבעה משפחה נוספת.

בה בעת עברו שתי משפחות אחרות לגבעת הבלאדים, שקיבלה בינתיים את השם הרשמי אעירה שחר. לרשימת הגבעות ששינו סטטוס בתוך זמן קצר מנקודה של נערים לגבעה של משפחות הצטרפו גם קול דודי, שליד כוכב השחר, גאולת ציון, שבגוש שילה, ועוז ציון, הסמוכה לגבעת אסף.

מנהלי הגבעות

בשלהי ממשלת בנט-לפיד ניטש גל הרס קשה בכלל הגבעות. שבוע אחר שבוע עברו מגבעה לגבעה דחפורים מלווים במאות שוטרים ומחקו כל בנייה חדשה. המטרה הייתה אחת: לשבור את הרוח. המשפחות נאחזו בשיניים ותבעו מחברי הכנסת הימנים לשים סוף לעוול ברגע שישובו לאחוז בהגה. ואכן, הגל החזק הזה נבלם בליל הקמת הממשלה הנוכחית.

אחריו עוד הגיעו כמה גלי משנה, בין השאר בדמות הרס של שלושה בתי משפחות בגבעת אעירה שחר בסמכותו של השר סמוטריץ', אולם פסקה האינטנסיביות שלא אפשרה להחזיק את הראש מעל המים, ובהמשך חדלו לגמרי הפינויים בגבעות הללו. כמה חודשים לפני המלחמה החל עידן חדש בגבעות. שש-שבע הגבעות הוותיקות חוו קליטה מואצת של משפחות, וגם יצא לדרך גל חדש של נקודות התיישבות שעלו לקרקע.

מרווח הנשימה שהוענק לגבעות הוותיקות הביא לראשונה לידי הצטרפותן של משפחות ברוכות ילדים, ואפילו משפחות בורגניות למדי, שלא יכלו לעמוד בשגרת פינויים והרס. קו המערכה דילג קדימה לגבעות החדשות. הסרת חרב ההרס מעל הגבעות האחרות גרמה שבתוך קדנציה אחת הפכו כולן ליישובים צעירים לכל דבר, שמניין תושבי כל אחת מהן כיום עשרים עד שלושים משפחות, ועוד היד נטויה. ההישג הזה, והוא ממש אינו מבוטל, ללא ספק רשום על שמו של השר סמוטריץ'.

התמיכה בגבעות ובחוות הגיעה לשיאים חדשים

המלחמה, שפרצה ללא התרעה, טלטלה את עם ישראל כולו ושינתה את תפיסת הביטחון של האזרחים. בתוך חודשים אחדים הבין כמעט כל אדם ימני, קל וחומר אם גר בהתיישבות, כי שליטה בשטחים הפתוחים היא דבר חיוני, ובלעדיו גם יישוב מגוריו, המוקף בגדר, לא יהיה בטוח. התמיכה בגבעות ובחוות הגיעה לשיאים חדשים, וכך נסק מספר האנשים שהצטרפו פיזית לפעילות.

בתוך שנה בלבד יצא לדרך גל נוסף של נקודות התיישבות חדשות; רבות מהן כבר בשטחי B. באופן אוטומטי דילג קדימה גם קו המאבק, והנגלה השנייה של הגבעות הפכה לנקודות עורף ללא פינויים, והן החלו להתבסס. אם נסקור בקצרה את מצב הגבעות כיום, נגלה נתונים מרשימים מאוד. לא פחות משבעים גבעות פרוסות בכל רחבי יהודה ושומרון; גזרות בנימין ושומרון בראש הרשימה.

כעשר גבעות כבר נמצאות בסטטוס של יישוב צעיר, וקליטה מואצת עתידה בתוך שנה או שנתיים להכפיל את מספר המשפחות הגרות בהן. אחריהן יש עוד כ-15 גבעות בשלבי ביניים, שבכל אחת מהן בין שלוש לעשר משפחות, ועוד כ-45 גבעות חדשות שהוקמו בשנתיים האחרונות ומאכלסות בממוצע בין משפחה אחת לארבע.

ביותר מ-90% מהגבעות כיום יש משפחות

למעשה, ביותר מ-90% מהגבעות כיום יש משפחות, והן גם מנהלות בעצמן את הנקודה. אב המשפחה הראשונה הוא לרוב מנהל הגבעה, והוא נעזר בבחורים שהם חברי גרעין ההתיישבות במקום ודואג לכוונם, לתת להם בית חם ואוזן קשבת ולהעניק להם את כל מה שבני נוער זקוקים לו.

אנחנו נוטים לדבר שוב ושוב על הנוער בגבעות, ואילו המשפחות, שמנווטות את הספינה ומובילות את הפעילות, כמעט אינן מוזכרות במילה. במנהלת גבעות החזית, הארגון שזכיתי להיות חבר בו והקים רק בשנה האחרונה 12 גבעות חדשות, אנחנו שמים דגש בדיוק על הנקודה הזו. לכל גבעה יש מנהל שמחזיק בסמכות על המקום ומנווט את הפעילות בכל צומת, והנוער גאה ללכת אחריו וללמוד מניסיונו.

ואם כבר דיברנו על נוער, נציג כמה נתונים. בכל גבעה יש גרעין ממוצע של חמישה עד שמונה נערים שמוגדרים קבועים. הם נושאים באחריות לניהול המשק ולפיתוח השטח, ממלאים תורנויות שמירה ומרעה ומגדירים את המקום ביתם בפועל. נוסף עליהם יש בכל גבעה מעגל שני של כמה עשרות מתנדבים, שהוא חלק בלתי נפרד מהגרעין, ובלעדיו לא יכלו הקבועים לעמוד בעומס.

חדורי תחושת שליחות ורצון לפעול, ובאים לכבוש את העולם

המתנדבים הם בחורי ישיבה או נערים שיצאו לעבוד, ומגיעים בתדירות משתנה, שנעה בין שהייה בלילות באופן קבוע לשמירה לילית אחת לשבוע. הם מגדירים את עצמם גבעונים לכל דבר, אבל בוחרים לעת עתה שלא לשאת במחויבות מלאה לשגרה השוחקת בגבעה.
אני פוגש את הנערים הללו כבר בימיהם הראשונים בגבעה, כשהם נלהבים אך ביישנים.

הם חדורי תחושת שליחות ורצון לפעול, ובאים לכבוש את העולם. רובם לא עזבו את הישיבה מקושי ללמוד אלא מרצון לתת לעם ישראל מעבר למה שחשו שתרמו שם. חלקם גם קצת מחפשים אקשן, אך אצל רובם זה מתאזן מהר, ומי שלא מתאזן, פשוט עוזב. רגילים לכנות את הנערים בגבעות "נוער בסיכון" שבא לפרוק עול ומחויבות, אבל האמת היא שהשגרה התובענית ששוררת בגבעות פשוט אינה מאפשרת לנערים כאלה לשרוד כאן לאורך זמן.

שום נער שמחפש את עצמו בחיים ומחפש לברוח ממחויבות לא יכניס את עצמו מיוזמתו לחיים של שמירה שלוש שעות בלילה, שמונה שעות מרעה בשמש, עבודה עד שעות החושך והקפצות לבלת"מים סביב השעון בכל מזג אוויר. הטור הזה רחוק מלהיות סיכום. בעוד חודשיים קרוב לוודאי שהנתונים פה כבר לא יהיו רלוונטיים ב"ה.

ואולם ללא ספק זהו רגע של קורת רוח לעצור להתבונן בציבור המופלא שהולך וקורם עור וגידים לנגד עינינו. משפחות חלוצות, נערים מסורים ואיכותיים, ותכף הדור השני מצטרף. והתוצאות: מאות אלפי דונמים, גם בשטחי אוסלו, שבים לידיים עבריות אחרי אלפיים שנות גלות במאבק נחוש, מלא באמונה ובאהבת הארץ. אשרינו שזכינו!