הראי"ה קוק חי למעשה בכל העולמות, מהשאיפות הכי נאצלות ועד הסוגיות האקטואליות הכי בוערות, חיי עולם וחיי שעה יחדיו. בכל עולם יש סדר משלו וחוקים משלו, והראי"ה טייל בכולם כבביתו התורות והתפילות שלו, שניכרת בהן ההסתכלות הכי אחדותית על הכול, לא סתרו כהוא זה את המאבקים הציבוריים הקשים שניהל במרוצת השנים סביב הזהות היהודית ביישוב היהודי ההולך ונבנה.
אדרבה, השאיפות הנאצלות של אחדות בין העולמות תלויות ביכולת לשים, הלכה למעשה וללא טשטוש, גבולות מאוד ברורים בין טוב לרע. ואולם יש אנשים שהתבסמו יתר על המידה מפסקאות מסוימות מאוד בכתביו ולא קראו פסקאות אחרות, וכמובן לא את האיגרות שלו. נעסוק בטעויות הנובעות מכך.
מאמר הדור לדורנו
מאמר הדור הוא מאמר מכונן, גם לתקופתנו כמובן, אך רבים עיוותו אותו. רבים השתמשו בו בניסיון למצוא גדלות בכל שיגעון וטירוף; רבים הפכו אותו למניפסט של כניעה לכוחות פוליטיים שבשום אופן אינם צריכים להוביל פה דרך אפילו עוד דקה אחת; רבים השתמשו בו כתירוץ להזדהות סוציולוגית עם חלק מ'צאצאי מפא"י' (שבעצמם כבר הפכו לפוסט-ציונים), יותר מאחיהם המסורתיים והחרדים.
לכל זה אין שום קשר למאמר הדור. מאמר הדור מזהה בדור הייחודי הזה – שיש בו משברים רוחניים – פוטנציאל רוחני גדול אך עלום, שטרם מומש, ומציע דרכים איך לגלותו ולממשו. אין שום קשר בין זה ובין הטענת התנהגותם של החלקים הבריוניים והאנטי-ציוניים שבשמאל הישראלי בהילה של מאמר הדור, לתירוץ התנהגותם הנוראית בפלפולי סרק.
אין שום היגיון לטשטש ולערבב בשם מאמר הדור בין קירוב לבבות ובין המאבק החיוני על הזהות היהודית. אגב, מעניין מדוע אנשים אלה אינם מצליחים לראות את התגשמות מאמר הדור בדמויות כמו עירית לינור וגדי טאוב, שהתפכחו ו'ערקו' למחנה הימין.
הקטר והקרון שמאחור
הראי"ה קוק הקים את תנועת דגל ירושלים מייד אחרי מלחמת העולם (הראשונה) כדי ליצור חלופה בהנהגה הציונית. הוא לא אהב את הדרך שנקטו אנשי המזרחי, שהסכימו להיות נספח לתנועה הציונית ולא אתגרו את הנחות המוצא המחוּלנות שלה. הוא דחף בכל מאודו להקים תנועה רעיונית אמונית שתוביל את התחייה הלאומית. הוא הדגיש שוב ושוב שהציונות במתכונתה המחולנת, הרחוקה מייעודה המקורי בחלום הדורות, תתייבש ותגווע.
חזונו לא זכה למימוש ממשי בימיו, והוא הולך ומתממש לאיטו בדורות שלנו. אחת התחנות החשובות בדרך היא חילופי האליטות והחלפת שיח ההנהגה לשיח יהודי ייעודי יותר. התהליך הזה מלווה במריבות, במרידות, בקטרוגים ובחרדות. כל אלה הם חלק מכאבי הלידה. אין זו חזרה לסוף ימי הבית השני, זהו המבוא לבית השלישי. אנשים מאמינים, בעלי חיבורים הדוקים יותר לנצח ישראל, מתקדמים אל קטר הרכבת בכלכלה, בביטחון, במדינאות ועוד.
זה לעומת זה
הראי"ה ראה את העולם בווקטור של התקדמות, עולם הולך ומתעלה. הוא סבר שהאנושות הולכת ומיתקנת בפנימיותה. הוא ראה את הפוטנציאל הפנימי האדיר של דורות אלה בעם ישראל. הוא היה אופטימי מאוד. אבל, ולא בסתירה כלל, הוא ראה את הרוע הטמון עדיין בנפש האדם, שילך ויילחם על קיומו עד טיפת דמו האחרונה. הוא ראה וצפה את השקרים ואת אובדן הדרך בתרבות המערב, הזולגים גם אל תוכנו.
הוא ראה את שני הקטבים האלה והסביר כיצד הם מתקיימים במקביל. הוא היה בעל אופטימיות גדולה למימוש פוטנציאל רוחני וחברתי נפלא בתהליך התחייה הלאומית, ועם זאת ראה את מלחמת התרבות הנוקבת מאוד בזמן קץ הגאולה. שני הדברים הקוטביים מתרחשים במקביל, בתזמון הדדי.
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק"
הצדיקים הטהורים, כמו הראי"ה עצמו, ודאי נלחמים נגד הרבה מאוד רִשעה. הראי"ה נלחם בכל הכשלים המדרדרים את צלם א-לוהים שבאדם ומשפילים את הצביון הייחודי של עם ישראל. מי שיקרא וילמד היטב יגלה שכוונת המשפט הזה היא שגם כשצריך להילחם מלחמות קשות נגד איוולת ורוע, בעומק הדברים המגמה הפנימית היא תמיד להוסיף צדק.
זה נכון במלחמות פיזיות נגד אויבים, וזה נכון במלחמות תרבות נגד יריבים. הראי"ה נאבק כל חייו בתופעות שליליות. ועם זאת, בעומק העניין, כל מסכת חייו הייתה אך ורק הוספת צדק, אהבה ולא שנאה, בקשת טוב ולא שלילה.