תודעה ציבורית

בכל תחום בעולם ישנו ידע, שכאשר האדם לומד אותו הוא קנה את הידיעה, וככל שהיא תמלא אותו, ככל שהוא יספוג אותה אל תוכו ויחיה אותה, היא תהפוך בקרבו לתודעה. תודעה היא "הכרה והרגשה חיונית". כשהאדם בתודעת ערך כלשהו, הוא חי את אותו ערך, ולא רק מדבר אותו או עליו. כשהאדם חי בתודעת ערך כלשהו, הוא מנהל את חייו על פי תודעה זו, ומשקיע את משאבי חייו על מנת להגשים ערך זה בחייו. בנייתה של תודעה היא תהליך מורכב שנעשה באמצעות כל כוחות הנפש – הרגש, הדמיון, הרצון והשכל, ובאמצעות מעשיו של אדם הנובעים מכוחות אלו.

כשם שלאדם פרטי ישנן תודעות, גם לעם יש תודעות. תודעות אלו יוצרות את רוח הלאום, אווירה תרבותית ו"מובן מאליו" קולקטיבי.

הנבואה אינה רק תוצאה של אדם יחיד שזכה בה על פי מעשיו. היא תלויה במצב הרוחני של כלל האומה כאומה, באווירה התרבותית הציבורית של עם ישראל בכללו. כשהתודעה הציבורית מרוממת ומתאימה שתופיע בה קדושה, יכולה הנבואה להופיע בה, דרך אישיות מיוחדת שבעם שעמלה והכינה עצמה לכך, והיא תשמש מעין אוזן לכלל האומה. אבל ייתכן מצב שבו האישיות עמלה והכינה עצמה לכך, והיא בפני עצמה ראויה לנבואה, ובכל זאת לא תופיע נבואה: "נתנה עליהם בת קול מן השמיים, יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך". תודעת הדור אינה זכה ומזוככת דיה לאפשר השראת שכינה.

הנבואה ממדרגות הקדושה היא, וכמדרגת הקדושה במסילת הישרים, שתחילתה השתדלות וסופה מתנה, להופעת הנבואה לא מספיקה תודעה הציבורית מרוממת ומתאימה שתופיע בה קדושה, אפילו שמצורפת אליה אישיות פרטית הראויה לנבואה. שני אלו הם חלק ההשתדלות שלנו, ועל גביהם מופיעה מתנה – מדרגת הקדושה עצמה: "ואנחנו מקווים עתה… ויערה רוח ממרום עלינו". זהו הנמשל של "מקדש של אש" שירד משמיים, ועוד יתבאר.

נוסיף ונאמר שהנבואה היא רק אחת מהמדרגות שיופיעו בעקבות רוממות התודעה. גם המלכות, גם מחיית זרעו של עמלק וגם הסכמת אומות העולם הן אינדיקציות להופעת "מקדש האש" בתוכנו.

קודם נבואה, אחר כך בית מקדש

למעשה, כל דבר שבקדושה מרומם את התודעה: התפילות, הברכות וההודאות, לימוד התורה הקדושה, קיום המצוות האמורות בתורה ובדברי סופרים, וכל מחשבה טובה ורעותא דליבא שבקדושה – כולם יחד בונים את תודעת העם.

וכמובן למעלה מן הכול – לימוד האמונה ברוח תורת האורות, והבנת המושגים האמוניים. החברה הדתית אינה מעלה על דעתה עד כמה היא רחוקה מהבנה אלמנטרית בהם. מצויה בחברה הדתית מחשבה, שכיוון שהיא מאמינה באתחלתא דגאולה, והיא משרתת בצבא ומשלבת תורה ועבודה, אזי הכול בסדר אצלה, ומה שחסר כרגע זה שהחילונים והחרדים יחזרו בתשובה (ויש כאלה שיהפכו את הסדר…).

הנבואה אינה רק תוצאה של אדם יחיד שזכה בה על פי מעשיו. היא תלויה במצב הרוחני של כלל האומה

אך למעשה, יחד עם התכונות הנפלאות שאכן קיימות בחברה זו, והמעשים החשובים שהיא לוקחת בהם חלק ואף מובילה את חלקם, ישנו תחום עבודה מאוד משמעותי שכמעט ולא התחילה בו, והוא הבנת היהדות בצורה עמוקה, כמו שהרב קוק הבין אותה, מה שיביא לשחזור התודעות האמוניות המקוריות של היהדות.

ישנו בציבור חוסר בהירות במושגים אמוניים רבים. אם תיגש לאדם ותשאל אותו שאלות כמו: מהי אמונה? מהי שכינה? מהו אלוקים? מהי קדושה? מהו עם ישראל? – אתה עלול להביך אותו, וגם אם ישתדל לענות לך, הסיכוי שהתשובה תהיה מקצועית, עמוקה ונאמנת לערכי היהדות המקוריים, נמוך למדי. זאת אף על פי שאם הוא תלמיד חכם ותשאל אותו שאלה הלכתית – יהיו דבריו מחודדים בפיו, אם הוא פיזיקאי ותשאל אותו שאלה בתחום המקצועי – תקבל ככל הנראה תשובה מעולה, וכן אם הוא רופא או מהנדס – סיכוי גדול שתקבל מענה שלם וטוב לשאלתך. 

מדוע? כי בתחומים אלו הם למדו ברצינות מתאימה, השקיעו והעמיקו. הם לא עשו זאת כבדרך אגב, אלא שאפו למצוינות ולמקצועיות, ולא הסתפקו בבינוניות. ולמה לא תהא כוהנת כפונדקית? למה ייגרע מקומם של לימודי האמונה?

נציין עוד שתי נקודות חשובות. ראשית, חשוב מאוד לשים על לב שאנו בונים את תודעת האומה בכללה, ולא רק את תודעת הפרטים. נקודה זו אמורה לרומם את כוונתנו בתפילה, בקיום המצוות ובלימוד התורה, לטובת הכלל, ולא רק לטובתנו הפרטית. 

שנית, לבד ממעשים הפועלים על הרגש ועל הדמיון, כגון ציורים, המחשות, פגישה עם כלי המקדש בפועל, סיור וירטואלי בבית המקדש – שכל אלו פעולות חשובות ומועילות, חשוב להשתמש בכוח נוסף בנפש, שמעט נזנח בדור זה: השכל. וכך כותב הרב קוק: "בזמן הזה צריך להסביר את כל ענייני האמונה, התורה והעבודה, על פי דרך השכל". כמו כן עלינו לברר לעצמנו מה עניינו של בית המקדש. מהי המדרגה שחסרה לנו כל עוד הוא לא נבנה? להעמיק במושגי האמונה, לרומם את הבנתנו בתוכן המצוות, ו"תן לחכם ויחכם עוד". ובאמת, "בית המקדש… צריך הוא להיבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלוא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם".

כותב הרב קוק: "אי אפשר לבניין בית המקדש בלא מלכות בית דוד או בלא נביא". 

וכן כתב הרצי"ה במאמר "מאחר כותלנו". דברים אלה הם כשיטתו של ה"שאילת דוד" בקונטרס דרישת ציון וירושלים.

אי־האפשרות לגשת לבניין בית המקדש ללא נבואה אינה פרט טכני שמעכב, אלא מבטאת שלב מהותי שצריך להקדים לבניין בית המקדש, והוא בניית התודעה הציבורית המרוממת והמתאימה שתופיע בה קדושה, שבעקבותיה תופיע הנבואה.

בניין הבית השלישי תלוי ברצון אומות העולם

כותב הנצי"ב: "אבל בזמן שחרב הבית, אפילו המזבח קיים, אי אפשר להקריב שום קורבן שהוא לריח ניחוח, עד שיהיה הערה מן השמיים ורישיון מאומות העולם לבנות בית המקדש". וברבנו בחיי: "ובמדרש תנחומא (תנחומא ישן שמיני יד) למה נמשלה מלכות זו לחזיר… שעתיד להחזיר העטרה ליושנה. והעניין כי שני המקדשים נבנו על ידי ישראל: בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה, בית שני בנה זרובבל שהיה גם כן מזרע יהודה, שנאמר (זכריה ד, ט) ידי זרובבל יסדו וגו', ונעשה על ידי כורש שנתן רשות בזה, אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו, וזהו שאמרו עתיד להחזיר העטרה ליושנה, לפי שהוא החריבו". 

כשיטתם זו נוקט הרצי"ה במאמר "מאחר כותלנו": "מייחלים להיטהרם מטומאת גלותם ומגיעולי אוויר ארצות העמים, בהיגלות האור הבהיר… אשר אך אז ימלאם ליבם, תישאם נפשם ותכשירם רוחם, וכל הגויים יביאום אז לעלות ההרה ולבוא אל המקום פנימה".

הצורך בשיתוף אומות העולם בתהליך בניין בית המקדש אינו צורך פוליטי ריאלי, ואינו בדיעבד או לקטנותנו, אלא ביטוי לגדולת רוחנו ומצבנו. וכך מסביר הרב קוק בעולת ראיה, כי מדרגת בית המקדש אינה כמדרגת ארץ ישראל, הבנויה על התנגדות של אומות העולם וניצחוננו עליהם, אלא שמתוך הכרת הגויים את גדולת ישראל ייכרעו אומות העולם בפני עם ישראל כשיכירו את רוח החן והקדושה, ועמים רבים יבקשו פני ד' בהר ציון, על פי תביעה הבאה מהכרה פנימית מצידם.

היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת

אומרת הגמרא: כשנחרב הבית יצאה בת קול ואמרה: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחנת". מדוע המקדש שרוף? והרי ישנם תיאורים אחרים, שבשעה שנחרב בית המקדש כהנים היו בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם. הכול היה שם על מכונו, כלומר לא רק שהבניין היה בנוי, אלא אפילו העבודה לא שבתה!

אלא שבית המקדש בעיקרו, כפי שחז"ל הבינו את המושג הזה, איננו מבנה העצים והאבנים, ואפילו לא עבודת הקודש שהייתה בו. וכן אומר המהר"ל: "בית המקדש, העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדרגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה".

עיקרו של בית המקדש הוא תוכן החיים שמופיע דרכו, מדרגת החיים הייחודית לו. והיכן מופיעה מדרגת חיים זו? בחיי עם ישראל, משום ש"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם". ומסביר האלשיך הקדוש: "כי ממה שלא נאמר בתוכו הוא בתוכם, וקרבּם של ישראל הנזכר כי היכל ד' המה… וממנו יתפשט אל המשכן". המקדש הפיזי אינו אלא שיקוף ומִבטא של עצם עניינו של בית המקדש, ו"ירושלים של מטה היא כנגד ירושלים של מעלה".

מקדש ובית המקדש

ישנם שני ממדים: מקדש ובית מקדש. כמו שאנו אומרים "בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו". בנה ביתך כבתחילה, על ידי שתכונן את מקדשך על מכונו. ישנו "המקדש" וישנו "מכונו". "מכונו" הוא הבית, ו"המקדש" הוא עצם הקדושה של האומה הישראלית, רוח החיים של האומה הישראלית. כמו שאנו אומרים: "רחם על ציון כי היא בית חיינו". ציון, המקדש, היא בית חיינו, כלומר בית להופעת חיינו. כשמדברים על חיי עם ישראל לא מדובר על החיים הביולוגיים. אלא החיים האלוקיים, "השכינה – שהיא כרוח החיים בגוף האדם". אלה הם חיים נצחיים, נבואיים.

אי־האפשרות לגשת לבניין בית המקדש ללא נבואה אינה פרט טכני שמעכב, אלא מבטאת שלב מהותי שצריך להקדים לבניין בית המקדש

את הבית איננו יכולים לבנות עדיין, אך את המקדש אנו יכולים וקרואים לעשות ברגע זה ובכל הרגעים תמיד. חייבים אנו לעסוק בזה כל הזמן. את מעמד החיים של האומה כגוי קדוש צריך לבנות. כלומר, את תודעת הייעוד והשליחות הזו, שאנו "גוי קדוש", מוכרחים להכניס בכל הלבבות. הרוח הזו, היא החייבת להופיע. 

וכך כותב בעל "ערבי נחל" על פרשת ניצבים: "כי בית המקדש שייבנה במהרה בימינו יבוא מן השמיים בית אש. וזה הבית מקדש אנו בונין תמיד, וכל ישראל יש להם חלק בו, ובכל תורה ובכל מצווה נבנה קצת בניין באותו בית המקדש… שהצדיקים עושים בכל דור". 

תודעה זו בשלמותה, היא היא המקדש, אבל מקדש מאש. 

בניין של אש

במדרש תנחומא נאמר: "אמר הקב"ה: בעולם הזה עשיתם משכן ומקדש שהיו בחומה, ולעתיד אני אבנה את בית המקדש ותהיה מוקפת בחומת אש, שנאמר (זכריה ב, ט) 'ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש'". וכן מבואר בילקוט שמעוני רמז שמה: "אמר הקב"ה: אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) 'ויצת אש בציון', ואני עתיד לבנותה באש". ובערבי נחל: "וביאר האלשיך ז"ל כי בניין בית העתיד במהרה בימינו יבוא מהשמיים בניין של אש".

מקדש האש מן השמיים הוא הוא התודעה של קדושת האומה. 

וכך כותב האמרי אמת: "בית המקדש שלעתיד ירד מהשמיים בניין של אש, אין הכוונה לבניין של אש ממש, אלא הכוונה שהנקודה תתברר, שתתיישר הנקודה שבלב" (מוצאי יום כיפור תר"צ).

כאשר אש מקדש זו תלך ותופיע במידה הנאותה לכך, אז, ורק אז, יימצאו גם "העצים והאבנים", ויימצא "שלמה המלך" שיבנה את בית ד' בפועל ממש.

האם בית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם או ייגלה ויבוא משמיים?

ישנה מחלוקת ראשונים בעניין הבית העתיד, האם ירד מן השמיים או שהוא אחת מפעולותיו של מלך המשיח. רש"י ותוספות סוברים שירד מן השמיים בנוי, ולעומת זאת הרמב"ם סובר שהוא ייבנה על ידי מלך המשיח, וכן דעת רש"י ביחזקאל. הרמח"ל מסביר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים: באמת מקדש של אש ירד לעתיד לבוא מהשמיים בנוי ועומד, וסביב מקדש האש נבנה אנחנו בית מקדש מעצים ומאבנים.

הצורך בשיתוף אומות העולם בתהליך בניין בית המקדש אינו צורך פוליטי ריאלי, ואינו בדיעבד או לקטנותנו, אלא ביטוי לגדולת רוחנו ומצבנו

ועל פי כל האמור לעיל יוסברו הדברים: קודם בניין האש (רוח החיים של האומה) יתגלה בעם ישראל, ורק לאחר מכן אנו נבנה את הבניין הפיזי בפועל.

תפקידנו היום לבנות את התודעה הלאומית ולרומם אותה לגובה שבו היא תוכל להיות מצע להופעת רוח החיים של האומה – השכינה. סימן למדרגה זו יהיה בין השאר חזרת הנבואה. ולאחר מכן ניגש בשמחה לבניין בית המקדש באופן מעשי במהרה בימינו אמן.