בשנים האחרונות נפוצה סגולת אמירת ספר דברים. הכוונה היא לאמירת הספר כולו כסגולה לקבלת תפילות. על מקור הסגולה הזו עמד הרב פינטו שגילה את דברי בעל הרוקח, רבי אליעזר מגרמייזא: "בשמים תתקנ"ה (955) היכלות המובילים לכיסא הכבוד ועל מנת שתפילה תישמע, צריכה לעבור בכל אחד מהם ובספר דברים 955 פסוקים", ולכן, כתב בעל הרוקח, לאחר אמירת הספר כולו, נפתחים השערים לתפילה.
ואני חושבת שיש ל'דברים' ממד נוסף: חומש דברים, 'משנה תורה', הוא הסיפור הגדול. הוא מתחיל בהיסטוריה הרחוקה ומסתיים בתקוות קיבוץ הגלויות והגאולה השלמה. כשנזכרים שיש סיפור גדול, שחלק ממנו יהיה גם החטאות וכישלונות ואובדנים יקרים, הפרספקטיבה משתנה, ומשהו באדם שנתון בצער – משתנה! וכך מסביר ה'אמרי נועם' את משמעות השם 'משנה תורה': "ונקרא משנה תורה, על שם שמשנה את האדם, כי כאשר נכנסים הדברים (תרתי משמע) ללב התלמידים והם מתפעלים, כפי מה שהאדם משתנה, כן מתגדל כח אלה הדברים אשר דיבר משה". במילים אחרות: הדברים גדולים. אל תיפלו לרגע אחד של ייאוש.
השבוע הייתה לי הזכות להיפגש עם אימהות לפצועים שכבר יותר משנתיים מחכות לאהובן שיחלים, וכשאני שואלת אותן: "מה נותן לך כוח?" הן תמיד עונות, בצורה זו או אחרת: "הסיפור הגדול, המשמעות, ההבנה שאנחנו חלק מתהליך גאולה".
רבי נחמן, מספר הסיפורים הגדול, אומר: "מסיפורי דברים של נשים, אפשר לידע מעמד השכינה, איך היא אוחזת כעת" (תורה ר"ג, ליקו"מ).
'אוחזת זו מילה שמגלמת סיפור ארוך וגדול: "אחזתיו, ולא ארפנו", זו אחיזה ארוכה ואמיצה.
בכנס לנשי הפצועים, בנפש ובגוף, דיברתי על זו שמלחמתה כה ארוכה וזו גם אשת מגויס, גם רווקה 'ארוכה', גם זו שמחכה לילד שיחזור, וסיפרתי על אותו פרופסור באוניברסיטה שהחזיק כוס מים ביד ושאל את הסטודנטים: "כמה לדעתכם שוקלת הכוס הזו?" והם ענו: "מאתיים גרם? מאתיים חמישים?" הוא פסל את כל התשובות ואמר: "התשובות שלכם מתעלמות מממד הזמן: אם מחזיקים בכוס שתי דקות, היא אכן שוקלת מאה גרם, אבל אם יום שלם? שנה שלמה?" וואו.
האחיזה הולכת וקשה לא רק מפני שיש כאן פצוע ללא הכרה זמן ממושך, אלא שגם הכרת הסביבה הולכת ומתמעטת, מפני שגם אחרי זמן רב היא תעריך את משקל הכוס בגרמים ספורים, בהתעלמות מאלמנט הזמן…
כך בדיוק אוחזת השכינה כעת. ולכן, צריך הלב של כולנו להישבר השבוע, כשיקרא החזן בפתיח לקינות: "אחינו כל בית ישראל! היום 1958 שנה לחורבן בית מקדשנו!"
זה לא החורבן שהיה אז.
זו שכינה אחת, שכנה אחת, ממש ממול, ששוב יוצאת למשימת יומה, כמו אתמול, אבל כדי לעשות את זה שוב, כמה כוח היא צריכה!
תנו לה יד, לשכינה. תכירו בצערה. תכירו לה טובה. היא אוחזת חזק בשביל כולנו.
