נתחיל משאלה מעשית מאוד. אדם מצא בחנות בקירור חתיכת דג פילה – אין לה סנפירים, אבל יש עליה קשקשים ברורים לחלוטין. החתיכה הזו כשרה?
"בשורה התחתונה החתיכה הזו כשרה לחלוטין. התורה אומנם קובעת שדג כשר זקוק לשני סימנים, סנפיר וקשקשת, אלא שבמסכת נידה (דף נא ע"א) חז"ל מנסחים כלל ביולוגי מדהים: 'כל שיש לו קשקש, יש לו סנפיר'".
כלומר, אין דבר כזה בטבע דג שיש לו קשקשים ואין לו סנפירים?
"בדיוק. ההפך דווקא קיים, יש דגים בעלי סנפירים ללא קשקשים, כמו השפמנון, שהוא מצוי מאוד בכינרת, והם טמאים. אבל אם יש קשקשת, בהכרח יש או היה שם סנפיר. לכן נפסק להלכה בשולחן ערוך: מצאת חתיכת דג שיש עליה קשקשים? היא כשרה לחלוטין, גם אם הסנפירים לא מול עיניך".
ומה קורה כשאנחנו לא רואים את הדג עצמו אלא רק את הביצים שלו? למשל קוויאר. איך אפשר לדעת אם הוא כשר?
"כאן יש שתי אפשרויות הלכתיות: הדרך הראשונה והבטוחה ביותר היא כמובן תעודת כשרות על הדג, שמלווה את תהליך הייצור ומוודאת שהביצים הוצאו מדג טהור.
"הדרך השנייה מבוססת על סימן הצבע: חז"ל לימדונו שיש לנו מסורת וקבלה שביצי דגים בצבע אדום הן תמיד מדג כשר. לעומת זאת קוויאר שחור למשל בא לרוב מדג הסטורג'ן, שנחשב הקוויאר הטוב ויקר ביותר בעולם, והוא דג טמא".
נניח שדגנו דג מהים וראינו שיש לו קשקשים. מותר לקחת אותו ישר למטבח, לבשל ולאכול?
"לא כל כך מהר. יש בעיה חמורה של אניסאקיס, תולעים וטפילים בדגים, והם יכולים להימצא בשלושה אזורים: בראש (בפה או בזימים, ולכן רבים פשוט מסירים את הראש), על העור (טפילים חיצוניים שדורשים קרצוף), ובתוך בני המעיים, ושם השכיחות גבוהה מאוד, ולכן חובה לבקע את הבטן, להוציא את המעיים ולנקות היטב".
האם החשש הזה קיים בכל דג שנקנה בארץ?
"ממש לא, וכאן חשוב לעשות הבחנה גדולה. בדגים טריים המגודלים בארץ בהשגחה ובפיקוח הלכתי, כמו דגי הבריכות המפורסמים של עמק יזרעאל (מושט, קרפיון ועוד כעשרה זני דג) שיש להם הכשר, אין שום חשש לטפילים הללו. הפיקוח בבריכות המבוקרות קוטע את שרשרת התזונה שדרכה הטפיל חודר לדג, ולכן אפשר לאכול אותם בראש שקט לגמרי".
איפה נמצא החשש הכבד?
"החשש הכבד מהאניסאקיס נמצא בעיקר בדגים המיובאים ממקומות נגועים, כמו דגים קפואים מסין, למשל סלמון פראי, דגי בקלה מסין או דגי סול מסין, וכמעט כל מה שמיובא מסין פרט למושט וללברק יפני, שהוא באמת סיני.
"לעומת זאת", הוא מבהיר, "דגי סלמון מנורווגיה או מצ'ילה נחשבים נקיים ובטוחים מחשש אניסאקיס. הסיבה לכך היא שהם גדלים בבריכות ובכלובים מבוקרים בתוך הים הפתוח, ומאכילים אותם בכדורי מזון יבש ומפוקח".
וכיצד ההלכה מתייחסת לטפיל הזה כשהוא נמצא בבשר?
"זו באמת דרמה סוערת. מצד אחד קבעו חז"ל בגמרא שתולעת שנמצאת בבשר הדג מותרת באכילה, כיוון שהתורה אסרה רק שרצים ששחו במים, ואילו זו גדלה בתוך הבשר. מנגד המדע המודרני גילה שהאניסאקיס נבלע מהים כשהיה זעיר, ורק אז נדד למעיים ולבשר".
הרב מסביר: "בעקבות הגילוי המדעי נחלקו הפוסקים: שי שממשיכים להתיר, כי 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות' ומעוד סיבות הלכתיות, התורה ניתנה לפי תפיסת העין האנושית, ומבחינתנו זה בתוך הבשר, וגם משום שבשלב השחייה במים הטפיל היה מיקרוסקופי ואינו אסור. מנגד, יש פוסקים שאוסרים לחלוטין את הדגים הנגועים המיובאים מסין או מאזורים נגועים אחרים. למעשה למי שנוהג לפי הרבנים שאוסרים, יש עוד הרבה דגים בלי אניסאקיס שניתן לצרוך.
"אבל הסערה הכי מטלטלת וקשה היא הרינג", הוא אומר בחיוך. "אין הרינג ללא חשש אניסאקיס. כאן גם גופי הכשרות שאוסרים אניסאקיס בדגים שבהשגחתם מתירים את האניסאקיס על פי הדעות המקילות, שהרי יכול להיות יהודי אמיתי שלא יאוכל הרינג בקידוש בשבת בבוקר?"
אם הרינג לא, סושי כן?
"חז"ל אסרו לאכול בישולי עכו"ם, מאכל שבישל גוי. הכלל הוא שהאיסור חל רק על מאכלים שאינם נאכלים כשהם חיים. צריך לשאול מה הדין לגבי דג שבישל גוי. בעבר דגים לא נחשבו למאכל שנאכל כשהוא חי, ולכן היה בהם איסור בישולי גויים. אבל כיום, בגלל תרבות הסושי, נוצר מצב מעניין: דגים מסוימים אכן נאכלים חיים בהיקף נרחב, ויש פוסקים שרצו לומר שפקע איסור בישולי גויים בדגים.
"עם זאת כאן אנחנו נכנסים לשאלה מרתקת: הפוסקים כתבו שהכול הולך לפי הזמן והמקום. איך מגדירים מקום וזמן? בין הפוסקים נולדה מחלוקת סוערת אם רואים במדינה כולה יחידה אחת או שמא כל עיר ואזור נחשבים למקום בפני עצמו".
תן לי לנחש: אם נחלק את זה לפי ערים, המציאות בתל אביב שונה לגמרי מהמציאות באופקים, למשל. וגם ממה שאני מכיר זה דווקא מאכל אהוב על צעירים, אבל מבוגרים לא כל כך התרגלו לאכול סושי.
"הגדרה מושלמת. אם נלך לפי הגישה המקומית, בתל אביב סושי ודגים חיים הם חלק בלתי נפרד מתרבות האוכל, ורוב מוחלט של האוכלוסייה שם מכיר ואוכל דג חי, ובארץ דווקא סלמון או טונה אדומה. לכן בתל אביב הדג ייחשב נאכל חי, ויהיה מותר לאכול שם דג כזה שבישל גוי.
"אבל אם נלך ליישובים שמרניים ומסורתיים יותר, המציאות שם אחרת. רוב האנשים שם לא יעלו על דעתם לאכול דג שלא עבר בישול או צלייה מלאה. בוודאי כך זה אצל רוב המבוגרים. שם הדג ממש לא נחשב נאכל חי, ולכן שם האיסור יישאר בעינו, ויהיה אסור לאכול דג שבישל גוי. רוב גופי הכשרות הגדולים אינם מתירים, וזו גם הוראת הרבנות הראשית. עוד היד נטויה, ונראה איך זה יתפתח בעתיד".
אם כבר מדברים על דגים שלא עברו בישול באש, מה הדין לגבי דג כבוש או מלוח, כמו ההרינג המפורסם, שהכין גוי?
"כאן הדין פשוט וקל בהרבה. חז"ל גזרו את איסור בישולי גויים אך ורק על פעולה של בישול, אפייה או צלייה באש או בתנור. הם מעולם לא גזרו על דג מלוח, מעושן או כבוש. אף על פי שבהלכה יש כלל שכבוש כמבושל ומליח כרותח, לעניין גזרת בישולי גויים הכלל הזה אינו תקף. לכן דג הרינג כבוש שהכין גוי מותר באכילה ללא חשש כל עוד רכיבי הכבישה והדג עצמו כשרים".
לסיכום, נראה שדגים הם נושא מורכב משחשבנו, והוא דורש מהפוסק להיות גם קצת סוציולוג ומדען.
"בהחלט. בעולם הדגים הקשקש הוא רק תחילת הסיפור. כדי לאכול בראש שקט צריך להכיר את הטבע, להבין את המקור הגאוגרפי של הדג, להקשיב למסורת חז"ל ולפקוח את העיניים היטב".
יפה.
חיבר את הדף למעשה