מקץ עשר שנים. כבר עשר שנים שופכים כאן את דמו של ראש ממשלת ישראל, האדם שהוא בסוף הסמל הגדול ביותר שמייצג מול האומה ומול העולם כולו את דבר המלכות והתקומה של ראשית צמיחת גאולתנו, יסוד כיסא ה' בעולם. עשר שנים של הדלפות מכוערות ומגמתיות מחדרי החקירות, ערב ערב בראש כל חוצות, בכל מהדורות החדשות.

זה נמשך במעשי חקירה מכוערים ולא-חוקיים של אנשי החקירות והפרקליטות, בשימוש בלתי חוקי ברוגלות שחודרות למרחבו הפרטי ביותר של האדם בלי ידיעתו כאילו היה אחרון העבריינים המסוכנים, בשידול עדים לשקר, בהתעללות באנשיו על מנת שיפנו לו את גבם וישקרו נגדו בעדותם, בהסתה מכוערת ובהטלת רפש.

נסיר מעלינו כל מכשול, נקים בארצנו ישיבה | איתמר סג"ל

עוד באותו הנושא

• המהפכה השקטה שמשנה את פני המציאות בשטח
• השינוי בלוח החופשות – עוד כרסום בזהות היהודית
• הדרך הבטוחה מפירוק "אתה בחרתנו" אל עלילת הדם של נז"א
• לברוח לתיבת נח של סוכות | אבינועם הרש

מסכת השקרים והתפירות המשפטיות הללו גררו את עם ישראל לסחרור שאין לו סוף של פילוג, סכסוך איש באחיו ופגיעה קשה באחדות העם, שהחלישה אותנו מול אויבינו, שהרגישו שהגיעה שעת כושר לצאת ולפגוע בנו מתחת לחגורה. בקשת השופטים הראשונה לפני שלוש שנים למחוק את אישום השוחד ההזוי נפלה על אוזניים ערלות.

היכן אתם, רבני ישראל?

אבל השיא של הנבזות, הקטנות והשפלות היה בהתעקשות לגרור בשעת מלחמת קיום את ראש ממשלת ישראל, האחראי הראשי לניהול המלחמה ולביטחון האומה, לדיונים אין-סופיים בבית המשפט על חשבון זמן יקר שאמור להיות מוקדש להנהגת האומה בעת שגורלה מונח על כף המאזניים.

השבוע התפוצצה המורסה הזו וכל המוגלה יצאה: השופטים חזרו על המלצתם הברורה למחוק את אישום השוחד והסבירו לכולנו שמאות השעות שבהן נגרר נתניהו לבית המשפט במקום לשבת בקבינט המלחמה או לשוחח עם שועי עולם ומנהיגי מדינות כדי לדרוש טוב לעמו היו לשווא, להבל וריק ולדיראון עולם נגד כל הנוגעים בדבר.

וכאן הבן שואל, ואני הקטן תמה: היכן אתם, רבני ישראל? כלום לא ראוי העוול הזה שנעשה לכל אדם, קל וחומר לאדם כמו ראש ממשלת ישראל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בשעת מלחמת קיום כשגורל עם ישראל מוטל על כתפיו, לזעקה גדולה ומרה ולקול מחאה בשם התורה, בשם המוסר היהודי, בשם האמת והיושר?

כל אדם שיש טיפת דם בעורקיו חייב לזעוק ולתבוע את עלבונו של ראש הממשלה

וגם דמו הנה נדרש: כל אדם שיש טיפת דם בעורקיו חייב לזעוק ולתבוע את עלבונו של ראש הממשלה, שלו ושל משפחתו, לאחר ששפכו את דמו כעשר שנים. מגדולי תורה, ממנהיגי הציבור – הציפייה כפולה, לעמוד כראש חץ ערכי ומוסרי, לא לפחד ולא לחשוש ולא לירוא מפני המלעיגים בערוצי התקשורת. האמת היא שלא צריך להיות במקרה הזה תלמיד חכם, די בחוש צדק בסיסי.

אבל על תלמידי חכמים החובה כפולה ומכופלת, כי אליהם פני העם נשואות ועליהם האחריות. ועל אותם רבנים שהיו שותפים בשפיכת הדם, והכול יודעים למי הכוונה, החובה להתנצל. בבית המדרש לימדו אותי על ערכה הגדול של הממלכתיות, על קדושת מלכות ישראל, על אליהו הנביא שרץ לפני מרכבתו של אחאב החוטא מתוך כבוד גדול לאדם שמייצג את מלכות ישראל באותה שעה, למרות ועל אף חטאיו הגדולים, ומי שעמד בראש המרכבה ונלחם את מלחמות האומה וגם ספג על גביה את החיצים שפילחו את ליבו עד שקרס ומת.

כשפוגעים במלך פוגעים גם בממלכה. כשיורים חץ בראש הממשלה, המדינה כולה נפגעת. התפילה שלנו על מדינת ישראל היא לא רק שיברך את ראשית צמיחת גאולתנו, כי אם גם את ראשיה, שריה ויועציה. נתניהו אינו איש פרטי, ולכן כל הנעשה בו אינו פרטי שלו כי אם נוגע לליבה של האומה.

אני הקטן ממאן להבין את השתיקה הרועמת של רבני הציונות הדתית

אני הקטן ממאן להבין את השתיקה הרועמת של רבני הציונות הדתית לנוכח החץ הרעיל הזה שנורה לעבר נתניהו לפני שסומנה המטרה. בשלב הזה כבר לא צריך להיות בקי במשפט פלילי או לקרוא הררים של פרשנויות. הכול גלוי, הכול ברור, כל הקלפים על השלחן, כולם כבר אמרו את עמדתם. רק הקול הרבני נפקד ואיננו.

אנשי מדון, חכמים להרע ממקום המשפט ששמה הרשע, רקמו מלכודת מתוחכמת לראש ממשלה מכהן. כלי התקשורת שיתפו פעולה, המון רב מן העם נסחף באווירה העכורה. בעת הזו נדרש קול של אמת, קול של תורה, קול ברור מבית המדרש שיצעק ויאמר: עד כאן. את המשפט הזה יש לחדול, את אישום הפרת האמונים יש להסב כלפי מי שהפרו את אמון העם ופעלו במרי כדי להדיח ולהפיל שלטון בדרכים לא-דמוקרטיות.

וגם דמו הנה נדרש: הם שפכו את הדם, הם דקרו פעם אחר פעם בתקווה שמתישהו יצא דם הנפש, אבל כל מי ששותק, ומחילה רבותיי על המילים הקשות, שותף במעט מזעיר בקשר השתיקה, בפגיעה בכבוד המלכות ובעוול שלא היה כמוהו מאז תקומת ישראל בארצו. מי שאינו מוחה כעת, לא יוכל לומר בוודאות שידינו לא שפכו את הדם, משום שאיש לא יוכל לטעון שעינינו לא ראו. עינינו ראו, ועוד איך ראו.

איני מקבל את הטענה שאין לאנשי התורה מה לומר בסוגיה הזו

בבית המדרש שגדלתי בו אמרו תמיד שחידושה של תורת ארץ ישראל הוא שהיא תורה של כלל, תורה שמבחינתה יש לה מה לומר לאומה כולה, ולא רק בשאלות של כשרות הכלים ודופן עקומה. למדתי שלתורה יש מוסר ואתיקה ציבורית, שיש לה מה לומר בהלכות מלכים ומלחמותיהם, שיש בה הלכות שופטים ושוטרים.

איני מקבל את הטענה שאין לאנשי התורה מה לומר בסוגיה הזו, סוגיה ערכית לאומית ועקרונית מאין כמוה, סוגיה שיש בה דיני נפשות של פרט ושל כלל, סוגיה שיש בה עיוות משפט ודין, סוגיה שיש בה כדי לשים אותנו ללעג וקלס בין האומות, וממילא חילול השם.
לכולנו מוכר סיפורו של הרב קוק שעמד בפרץ לנוכח הניסיונות של בית המשפט להיכנע לאווירה הציבורית ולהרשיע את אברהם סטבסקי ברצח ארלוזורוב.

הרב קוק לא נותר בישיבה ספון בלימודו, הוא יצא החוצה ולכלך ידיו במאבק ציבורי קשה שאיים לפלג את היישוב היהודי.
סטבסקי זוכה מצד הספק, אבל לזיכויו הייתה משמעות כפולה ומכופלת. תנועת הפועלים השתמשה ברצח ובהאשמה שטפלו על סטבסקי לטפול שנאה וכעס על מגזר שלם, מצב שעמד בפני התלקחות וסכנת מלחמת אחים. הרב קוק הבין את גודל האירוע ונכנס לעומק הלהבות. הזיכוי שבא בזכותו, שינה למעשה את ההיסטוריה הציונית. אין מה להכביר במילים על משל ונמשל, ישמע חכם ויוסף לקח.