בפרשת פינחס מוזכרים המועדים וקורבנות המועדים. המילה מועד רבת פנים: היא מקום מפגש (אוהל מועד), היא מפגש אנושי (התוועדות) והיא זמן (חזון למועד).
בנות צלפחד פספסו את המועד שלהן בחיים מכל הבחינות: אין להן מקום מפגש בארץ המובטחת מפני שאין להן חלק ונחלה, הן בנות יחידות לאביהן. אין להן בן זוג, ונשים אינן נוחלות והן נטולות נכסים. ובעיקר אין להן זמן. "קטנה שבהן בת ארבעים, וגדולה בת ששים" (ילקוט שמעוני).
מה עושה בחורה שאיחרה הכול? "היו אומרות זו לזו: טוב ה' לכול!" הן מאמינות שאצל הקב"ה אין מגבלות זמן, מקום או סיכויים. הוא טוב לכול: לנשים כמו לגברים, לבוגרת כמו לצעירה, לענייה כמו לעשירה. הן מבינות שסיפורן של נשים הוא תמיד הסיפור הגדול, של אבא: "למה ייגרע שם אבינו?!" הן שואלות בכאב. ובעיקר הן אומרות שלוש מילים מופלאות: "תנה לנו אחוזה". אל תייאש אותנו, משה, מהאחיזה בכל כוח בתקווה.
רבי נחמן ניסח זאת במשפט פלאי: "מסיפורי דברים של נשים, אפשר לדעת מעמד השכינה, איך היא אוחזת כעת" (ליקו"מ רג). אין סיפור נשי קטן, אין סיפור נשי פרטי, זה תמיד הסיפור של הבית הגדול והקדוש. הסיפור של אבא.
והן מקבלות מועד בכל המובנים כולם: הן מקבלות מקום, חלק ונחלה בארץ, בניגוד לכל הסיכויים, הן מקבלות מפגש אנושי מרגש: "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, שלא נישאו אלא לראוי להן" (ילק"ש), והן מקבלות זמן: "נעשה להן נס וילדו עד גיל מאה ושלושים שנה" (שם).
איך זה קורה?! חז"ל מגלים לנו: הן ביקשו בזמן, במועד: "חכמניות היו, שלפי שעה ביקשו". טענה, צודקת ככל שתהא, צריך לדעת מתי לטעון כדי שתישמע. הן מחכות שנים ארוכות במדבר, כטורף האורב לטרפו, ואז הן מזהות את שעת הכושר: משה עוסק בפרשת נחלות, מחלק את הארץ לשבטים. הן מבינות שזה הזמן.
לחתם סופר פירוש מופלא על מגילת רות, שלפיו רות ובועז מתחתנים בערב ימי בין המצרים, י"ז בתמוז: "כי חז"ל אמרו שסוף קציר שעורים הוא שלושה חודשים, ונעמי ורות באו בית לחם בתחילת קציר שעורים והוא ט"ו בניסן. הרי שבטו בתמוז שלחה נעמי את רות לגורן, כי ידוע היה שמשבעה עשר בתמוז מזלו של יהודה גרוע ואינו מזל טוב לקדש אישה ויתעכב בועז הרבה אם יחכה עד עבור הימים הללו. על כן ידעה נעמי 'כי לא ישקוט האיש, כי אם כילה הדבר היום'. ובליל שבעה עשר בתמוז היתה תחילת הצמחת קרן דוד המלך ע"ה, וכידוע – משיח נולד בתשעה באב, והזמן – מסוגל לזיווגים".
כשאין זמן, זה הזמן! דווקא בימי בין המצרים, כשהבכי הוא על המועדים האבודים, על אוהל מועד האבוד, על המפגש ברגלים, זה הזמן המדויק להעלות את טענתך שהיא טענתו של אבא: "למה ייגרע שם אבינו? תנה לנו אחוזה!"
מהר, אהוב! כי בא מועד.
