פתיחת ביג פאשן בגלילות בקול תרועה רמה גרם לתחושות כאב עמוקות בשל ההצהרות המרובות על כך שהמתחם יהיה פתוח בשבת. עם הכרזות אלו המתחם נפתח ובעקבות כך נפתחו הליכים משפטיים שונים. בין ההליכים היייתה גם עתירה מינהלית שדרשה מהעיריה לאכוף את החוק שקובע שאסור לבעלי החנויות שם לפתוח את העסקים בשבת ויש להטיל עליהם קנסות,.

לאחר דין ודברים ותהפוכות מצד העיריה השופט גלעד הס קבע כי יש למחוק את העתירה משום שמטרתה מוצתה בדרך שהעיריה התחייבה לקיים את דברי החוק. הושאר מקום לעותרים להגיש שוב עתירה באם יוכח כי אין אכיפה או שהאכיפה לא הייתה יעילה. בנוסף לכך חייב השופט את העיריה בהוצאות בשל המציאות שהאכיפה תצא לפועל רק בעקבות הגשת העתירה.

אבי מעוז נגד החוק של קרעי: "לא אתן את ידי לפגיעה בשבת"

עוד באותו הנושא

• הדרך הבטוחה מפירוק "אתה בחרתנו" אל עלילת הדם של נז"א
• לברוח לתיבת נח של סוכות | אבינועם הרש
• יציאה מהקונספציה: סוכות של התבוננות, אמונה וגבורה
• למה שמחתי כל כך לשמוע את השכנים צועקים בסוכה? | חנה כהן אלורו

אלא שראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, שקיבל את פסק הדין המחייב אותו לאכוף את החוק ולתת קנסות בצורה יעילה שתקיים את החוק בכל זאת – בירך על תוצאות ההליך ומסר: "אני מברך על החלטת בית המשפט." בפרדוקס הקטן הזה, שבו אדם מברך על פסק דין הכופה עליו את שאינו רוצה בו, מסתתרת אמת גדולה יותר על מצב השבת במרחב הציבורי הישראלי.

ראוי להבהיר תחילה מה בית המשפט אכן קבע, שכן הפער בין הפסיקה לבין הצגתה הציבורית מאלף בפני עצמו. השופט גלעד הס לא הכריע שביג גלילות יפתח בשבת ולא קבע דבר על חופש המסחר. הוא קבע את ההפך: שעיריית רמת השרון מחויבת לאכוף את חוק העזר הקיים, האוסר פתיחת עסקים בשבת, וכי "כל עוד קיים חוק עזר המורה על סגירת עסקים בימי מנוחה, יש לאכוף חוק עזר זה באמצעים אפקטיביים".

השבת אינה חוק עזר. היא קדמה לחוק העזר באלפי שנים

העתירה נמחקה ולא שנדחתה, ומחיקתה באה משום שהעירייה התהפכה במהלך ההליך, הצהירה שתאכוף, וגיבשה מדיניות אכיפה. השופט הדגיש כי מחיקת העתירה אינה מעניקה פטור מאכיפה, וכי יש לראות בפסק הדין מתן תוקף מחייב להצהרת ראש העיר שיאכוף את החוק מכאן ולהבא. זהו, בלשון משפטית מאופקת, ניצחון של העותרים ושל עקרון שלטון החוק. רשות מקומית אינה שייכת באופן פרטי לראש העיר ואינה רשאית להתעלם מחוק תקף רק משום שהוא נראה לה מיושן.

ההישג הזה אמיתי וחשוב, ואין להמעיט בו. אך דווקא משום שההליך התמקד בשאלת האכיפה, נדחקה ממנו השאלה שעמדה כל העת ברקע, השאלה שבגינה בכלל נחקקו חוקי השבת לפני שישה עשורים: מדוע למדינת ישראל אכפת מן השבת. משום שהשבת אינה חוק עזר. היא קדמה לחוק העזר באלפי שנים. היא החידוש החברתי הגדול של העם היהודי, הרעיון שיום אחד בשבעה נמשך מן השוק ומן הייצור ומן המרדף אחר הרווח, ומוקדש למשהו אחר נעלה ורוחני.

היא לחלוטין ערך לאומי ולא רק מצווה דתית, בין היתר מיוחסות לשבת סגולות גאוליות ולה תפקיד מכריע בעצם הישרדותו של העם היהודי לאורך הגלות. השבת היא אחד הקווים הבודדים שחיברו יהודי בבגדאד ליהודי בוורשה, את הדור שיצא ממצרים אל הדור שהגיע לארץ הקודש וקם מחדש. כאשר השבת מופיעה בחוק יסוד הלאום כיום המנוחה הרשמי של המדינה, אין זו הגדרה מחמירה של מנוחה אלא הצהרה על זהות לאומית.

זו עמדה ערכית על אופייה של המדינה

והנה, כשהדיון הציבורי כולו נסב על קנסות בני מאות שקלים, על מספר הפקחים, ועל השאלה הטכנית אם אכיפה היא "אפקטיבית" או "למראית עין", התכלית הערכית נעלמת. אנו מתווכחים על המכשיר ושוכחים את המטרה. שואלים כיצד אוכפים, ולא מדוע ראוי להגן. הופכים את השבת מערך לאומי לבעיה מינהלית של רשות מקומית.

המעניין הוא שגם מתנגדי השבת מבינים זאת היטב, אף שהם מתחפשים לדוברי "שלטון החוק". כשעורך הדין המייצג תושבים ברמת השרון טען בבית המשפט כי מטרת העותרים היא לבצע כפייה דתית בניגוד לרצון התושבים, הוא חשף את הקלף האמיתי. הוויכוח מעולם לא היה על חוקיות הליך. הוא היה, ונשאר, על דמותה של השבת. רוכברגר עצמו ניסח זאת בבהירות חודשים קודם לכן: "תפיסת העולם שלי היא חופש דת ללא כפייה דתית."

זו אינה עמדה משפטית. זו עמדה ערכית על אופייה של המדינה. ומשני עברי המתרס, כולם יודעים שזה מה שעומד על הפרק. לכן ראש העיר יכול "לברך" על פסק דין שכופה עליו אכיפה: במישור המשפטי הוא הפסיד, אך הוא יודע שבמישור הציבורי המערכה ארוכה, ושהחוק הישן משנת 1967 עודנו עומד על כרעי תרנגולת מול מציאות שבה עדיין יש מבקרים הפוקדים את המתחם מדי שבת.

שלטון החוק הוא ערך חשוב, אך הוא ערך פרוצדורלי

וכאן טמונה הבעיה העמוקה. שלטון החוק הוא ערך חשוב, אך הוא ערך פרוצדורלי. הוא אומר לנו שיש לאכוף את החוק הקיים, אך אינו אומר לנו מדוע החוק ראוי להתקיים מלכתחילה. כאשר ההגנה על השבת נשענת אך ורק על הטיעון הפרוצדורלי, "זה החוק, ולכן יש לאכוף אותו", היא נותרת חשופה. שכן חוקים אפשר לשנות, ומיד עם שינוי חוק העזר, אם יאושר, ייעלם הבסיס כולו. הגנה שמבוססת רק על קיומו של סעיף בספר החוקים היא הגנה שתיפול ביום שבו הסעיף יימחק.

ישראל אינה יכולה להסתפק בכך. היא זקוקה לדיון ציבורי שאינו שואל רק כיצד אוכפים את השבת, אלא מדוע היא ראויה להגנה; שאינו עוסק רק בסמכויות הרשות המקומית, אלא בשאלה איזה מקום מבקשת מדינת ישראל בארץ ישראל להעניק לערכיה היהודיים במרחב המשותף.

פסק הדין ברמת השרון הכריע בשאלה שהובאה לפניו, וטוב שכך. אך השאלה הגדולה, זו שאיש לא הביא לפני בית המשפט מפני שאיש אינו יכול, נותרה פתוחה. לא כמה עולה לפתוח חנות בשבת, אלא מה מאבדת חברה שמפסיקה לזכור ולזנוח את ערכיה שעליהם ובסיבתם חזרנו לכאן.

הכותב הוא חבר ארגון חותם – מדינה יהודית על סדר היום