רבים מכירים את הביטוי המפורסם שטבע בן-גוריון כלפי האו"ם, "או"ם שמום", אך אני מניח שמעטים מאוד זוכרים את ההקשר שהדברים נאמרו בו ועד כמה הם רלוונטיים לימינו. בשנת 1955 אירעה סדרה של התקפות טרור מעזה (שהייתה אז בשליטה מצרית), ובשיאה הגיעה חוליית מחבלים למושב פטיש ותקפה ברימונים וביריות חוגגים בחתונה שנערכה בחצר אחד הבתים. בהתקפה נרצחה אישה, ועוד כעשרים אנשים נפצעו. תושבי מושב פטיש ביקשו לנטוש אותו.
הפיגוע זעזע את המדינה והשפיע עמוקות על שר הביטחון דאז דוד בן-גוריון, ובעקבותיו העלה לראשונה בן-גוריון הצעה ליזום פעולה צבאית נרחבת שמטרתה לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים. חוץ מהטעם הביטחוני נימק בן-גוריון בריאיון את הצורך בפעולת התגמול בדמות כיבוש עזה. "אך יש עוד סיבה, סיבה חינוכית ומוסרית. הבט על היהודים הללו… הם באים מארצות שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם.
"כבר התרגלו לכך כי הם קורבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים, כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם".
כשאני קורא דברים אלו עוברת בי צמרמורת עד כמה ההיסטוריה חוזרת ועד כמה צודקים דבריו של בן-גוריון. כבר אז נתקלה ההצעה לכיבוש עזה במתנגדים, ובראשם ראש הממשלה דאז משה שרת. חששותיהם העיקריים היו מסנקציות צבאיות וכלכליות מצד המעצמות, וכן מהתפרצותה של מלחמה כוללת עם מצרים או אף עם כל מדינות ערב. נשמע לכם מוכר?
שימו לב שהמחלוקת על כיבוש עזה הייתה אחרי רצח של אישה אחת ופציעתם של עשרים. אפשר להעריך כיצד היו מגיבים על 1,200 נרצחים, אלפי פצועים ועוד כ-240 חטופים. עקב החשש מתגובת העולם טען שרת: "אלמלא החלטת האו"ם ב-1947 לא הייתה קמה המדינה ב-1948". אך בן-גוריון זעק על כך: "לא ולא, רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא החלטת 'אוּ"ם-שמוּם'. ודאי, ההחלטה הייתה חשובה, אבל גם אלמלא באה לעולם היו היהודים משיגים את עצמאותם בהמשך המאבק".
אף עקום
גם מנחם בגין סיפק אמירה מפורסמת שהעלתה חיוך על פני רבים. סיפור הרקע היה גינוי מקנצלר גרמניה, שמתח ביקורת על ישראל בנוגע למדיניותה כלפי הפלשתינים. בגין ענה לו תשובה לא-דיפלומטית, והיו שמתחו עליו ביקורת. וכך השיב להם בגין: כל ילד בישראל… כל אישה תהיה תחת הסכנה של קבלת קטיושה על הראש, בדיוק כמו שמקבלים לפעמים בקריית שמונה".
"הקנצלר הגרמני יודע מה ביטחוננו, ואני לא? אני הופקדתי על ידי העם לשמור על ביטחונו, זו חובתי הקדושה, והוא נותן לי עצות להכריח אותנו לקבל מדינה פלשתינית?… כלומר, תעמידו את שלושת המיליונים וחצי היהודים בארץ ישראל בסכנת מוות וכיליון, ואני לא אשיב לו? השיבותי לו כמו שצריך! ואם יש כמה יפי נפש, שככה החלו לעקם את האף שלהם – יהיה להם אף עקום!
מדינת ישראל בהנהגתו של בגין גם הפציצה את הכור העיראקי בפעולה עצמאית אמיצה בלי לשתף את ארצות הברית. את הפעולה גינו כמעט כל ממשלות העולם, ובהן ממשלת ארצות הברית, שטענה כי התקיפה פוגעת בסיכויי השלום במזרח התיכון. זעמה של ארצות הברית היה רב כיוון שהתקיפה לא תואמה מראש עם הממשל האמריקאי, ונעשה בה שימוש בציוד צבאי של ארצות הברית.
האו"ם גינה בחריפות, ובאופן חריג ארצות הברית תמכה בגינוי. המבצע הביא לידי הקפאה זמנית של משלוחי ציוד צבאי אמריקאי לישראל, אך ההקפאה הוסרה מייד לאחר הבחירות בישראל. כלומר, ראש הממשלה דאג קודם לאינטרס הישראלי, היה משבר זמני, אך הידידות החזקה עם ארצות הברית נמשכה גם במקרה הזה.
עם לבדד ישכון?
אחד הפסוקים המפורסמים בנוגע ליחסי ישראל ואומות העולם הוא: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". ההסבר הרגיל מפרש שאיננו צריכים להתחשב כלל באומות העולם, אך הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר' מפרש את הדברים באופן עמוק יותר: כאשר עם ישראל לבדד, כלומר שומר על ייחודיותו הלאומית, הוא שוכן במנוחה ובכבוד, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגוים – כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם: לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".
דהיינו, דווקא כאשר עם ישראל מנסה לרצות את אומות העולם במקום לשמור על תפקידו הייחודי, זה מוביל לתופעה של זלזול העמים בנו, והוא אינו נחשב בעיניהם לעם מכובד. וכאשר הוא שומר על זהותו, ומתוך כך על האינטרס הישראלי, הם מסתכלים עליו בהערכה ובכבוד.
השבוע נאם בכנס ראש הממשלה נתניהו ופנה ליהודי התפוצות במשפטים שכביכול מיועדים גם לעצמו בנוגע לאתגר המדיני מול ארצות הברית: "אני מבקש מכם, יהודי אמריקה, יהודי התפוצות, קומו! אל תפחדו! הילחמו בחזרה! כי אנשים יכבדו אותנו רק אם אנו נכבד את עצמנו! כפי שראינו, ההיסטוריה אכן מעידה שהשמירה על האינטרס הישראלי (שמטרתו להועיל לעולם כולו) יוצרת משבר קטן לטווח הקרוב, אך זקיפות קומה לטווח הרחוק, שמביאה גם לידי חיזוק ההרתעה וחיזוק מעמדה של ישראל בעולם".
לחזור לעצמאות
התנהלותו האמיצה של בן-גוריון למרות חולשתה של ישראל לא נבעה מסתם ריאל-פוליטיק (שהיה דווקא לרעתנו), אלא מתפיסתו את מעמדו של עם ישראל בין האומות. ביום העצמאות השביעי למדינת ישראל הוא נאם באירוע המרכזי של מצעד צה"ל, ואמר: "אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חודשה והוקמה על ידי עם עתיק. מתוך ניסיון רב-דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בניצחונות ובכיבושים.
"אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים… נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו… כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו ובנותינו חירפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת חסות".
שימו לב לתודעתו ההיסטורית העמוקה של בן-גוריון. כאשר הוא מתייחס לשאר האומות, הוא אינו בא כמדינה צעירה נמוכת קומה, אלא הוא בא בשם עם ישראל העתיק, שאימפריות רבות חלפו מן העולם, והוא עדיין כאן. מעמדה זקופת קומה זו יכולנו לומר גם לידידינו "לא!" גם כאשר כוחנו הפיזי היה עדיין חלש למדי.
מה יעשו היהודים
היטיב לנסח זאת לאחרונה מייק האקבי, שגריר ארצות הברית בישראל, בתגובה על דברי טראמפ שבלי ארצות הברית לא הייתה ישראל, שההפך הוא הנכון, הואיל והמורשת של ישראל היא גם המורשת של ארצות הברית. "בלי ישראל, בלי היסוד היהודי, לא תהיה אמריקה. אנחנו חייבים את קיומנו למה שקרה בארץ הזו".
אחרי השואה האיומה הבטיחה ההנהגה הישראלית שלעולם לא נהיה עוד תלויים בחסדם של אחרים. בניגוד לחזון זה, בשנים האחרונות מדינת ישראל יצרה תלות הולכת וגוברת בנשק האמריקאי גם כאשר מדובר בפיתוחים ישראליים. המחשבה שאפשר להיות תלויים בהישרדות הקיומית שלנו באומה אחרת, תהיה מי שתהיה, נובעת מתמימות שאינה מודעת דייה להשתתת היחסים בין האומות על אינטרסים, והאינטרס האמריקאי לא תמיד תואם את האינטרס הישראלי.
יש כאן גם חוסר הבנה שתלות כלכלית אינה רק עניין טכני-חיצוני, אלא היא יוצרת גם כפיפות ותלות נפשית, "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב, ז), "כאילו הוא עבדו מצד החסד שגמל אותו" (רלב"ג על אתר). בן-גוריון חלק באופן חריף על היותנו תלויים במדינות זרות, ובהמשך נאומו הוסיף: "כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: 'כי לא יישא גוי אל גוי חרב' לא נתקיימה".
"כל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון ביטחוננו אלא על כוחנו אנו… לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד… הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום, ועל הכול – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו וביטחוננו וקיום ביטחוננו בכוחותינו אנו. אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים!
למה האנטישמיות מתגברת?
התהפכותו של טראמפ נגד ישראל והערמת הקשיים כלפינו במלחמה נגד איראן וחיזבאללה מגלות ממד של אנטישמיות סמויה ולא-מוסברת גם בארצות הברית. הרב חרל"פ מצביע על שורש הסיבה מדוע דווקא "בעקבתא דמשיחא… מתגברת השנאה על עם ישראל מכל העמים השונים". משום שעל ידי אהבת וקרבת העמים אלינו "מתערבים כוחות זרים בנפש הישראלית", כפי שנשמעו בטרם המלחמה קולות שדיברו על עזיבת הארץ ומציאת מנוחה מעבר לים, בתרבות שהייתה מבחינתם קרובה לליבם יותר מקבוצות מסורתיות בארצנו.
"אולם על ידי השנאה מבדילים כל הכוחות הזרים מישראל, וההבדל שבין ישראל לעמים מתגלה ומתבלט בכל שלמותו" (מי מרום, בעקבתא דמשיחא נב). ואכן, התמיכה ההזויה של האוניברסיטאות בעולם בחמאס גרמה לרבים לחזור לזהותם היהודית בראותם שנקודת החיבור לעמים חיצונית בלבד ואי אפשר להישען עליה.
הרב חרל"פ גם מוסיף (שם, גלות וישועה פרק י) שבגלל זה אנו רואים תהליך היסטורי שחוזר על עצמו, שכאשר יש סיוע מהאומות כלפי ישראל הוא זמני בלבד, אך לאחר מכן הן חוזרות בהן ופועלות נגד ישראל: פרעה שלח את ישראל, ולאחר מכן רדף אחריהם; פרס בנהגת כורש אישרה לישראל לחזור לארצם, אך לאחר מכן עצרה את בניית המקדש; "וכן לעתיד, מקודם ירשו האומות לישראל להיאחז בארצם", כפי שקרה בתמיכת האו"ם בהקמת המדינה, אך מאז הוא פועל בעיקר נגדה. לרשימה הזו נכנס כעת טראמפ, שעזרתו למדינת ישראל הייתה גדולה מאוד, אך בשביל להגיע אל "גילוי הגאולה בכל הוד כליל תפארתה" מגיע שלב הנטישה וההתנגדות לישראל.
להשתחרר מהתלות
במלחמת לבנון הראשונה (1982) איים על בגין בהפסקת הסיוע האמריקאי ג'ו ביידן הצעיר, שהיה חבר בוועדת החוץ של הסנאט. בגין הגיב בתקיפות גדולה: "אל תאיים עלינו בביטול הסיוע. זה לא יצליח. אינני יהודי עם ברכיים רועדות, אני יהודי גאה עם 3,700 שנות היסטוריה תרבותית. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חוסלנו בתאי הגזים ובתנורים. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חתרנו ליצור את מדינתנו. שילמנו על זה, נלחמנו על זה, הקרבנו את חיינו בשביל זה. נעמוד מאחורי העקרונות שלנו, נגן עליהם במידת הצורך נמות למענם שוב, עם או בלי הסיוע שלך".
אכן, זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו, אך לא במשמעות הקיומית-חיצונית, אלא בעיקר בתפיסה התודעתית. האם אנחנו מסוגלים לשמור על זהותנו ועל עצמאותנו, לדאוג לצורכי מדינתנו ולעמוד בלחצים הבין-לאומיים המופעלים עלינו? האם צריך לזלזל בברית עם ארצות הברית? לא. אך חשוב מכך שלא נזלזל בעצמנו: "התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל… בהמשך הזמן יצא גם דבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה" (הרב קוק, אורות, זרעונים ח).
הפניית הגב של ארצות הברית, על אף השלכותיה הקשות, יכולה להיות הזדמנות להשתחרר מהתלות שמפוררת את העצמאות הפנימית שלנו. ידידים כן, בני חסות לא. התחשבות כן, התרפסות לא. במלחמה החלו לייצר בישראל במהירות שיא חלק מהתחמושת. הגיע הזמן להתחיל לייצר מעצמנו גם את החזון המוסרי שלנו לעולם, ולא להיתלות בכך באחרים. ואם לא עכשיו, אימתי.