ביום שישי שעבר התעוררנו כולנו להודעתו המצמררת של דובר צה"ל על נפילת ארבעה מחיילי גדוד 52 בשל פגיעת רחפן נפץ בטנק המג"ד. גדוד 52 פעל בחטיבת גבעתי, ומפקד הסיירת תפס לאחר האירוע באופן זמני את הפיקוד על גדוד השריון.
"לא צריך לפחד מהאויב, צריך ללמוד אותו", אומר סרן א', מפקד פלוגה בגדוד צבר בחטיבה, בנימה של מי שכבר ראה את שני צידי המשוואה ומי שאחראי לשלומם ולביצוע המשימה של חבורת נערים בני 18 שנושאים את גורל המלחמה על כתפיהם. "ברגע שאני מתמגן נכון וקורא את החושים של האויב, אני מצליח ללמוד אותו, ובמקום פחד אני יוצר למידה. מול הידיעה הזו נגמר הפחד".
את שירותו החל א' בשלהי 2019. הוא יצא לקצונה כמפקד מחלקת צלפים, ואחר כך פיקד על פלוגה בגדוד צבר של חטיבת גבעתי. בין לבין הוא נפצע קשה ברגלו בלחימה ברצועת עזה, שהה ארבעה חודשים בשיקום, וחזר להילחם. כיום הוא מוביל את פלוגתו בדרום לבנון, באזור עיירת הטרור אל-ח'יאם, במה שהוא מתאר ״העבודה הסיזיפית״ של מלחמה שנמשכת כבר יותר משנתיים.
אנחנו לא מתמודדים עם הפחד. אנחנו מתמודדים עם האיום
"בעניין איום הרחפנים, אנחנו לא מתמודדים עם הפחד. אנחנו מתמודדים עם האיום באמצעות שיטות פעולה והבנה מתי הם פועלים ומתי לא, באמצעות מודיעין, הרבה התמגנות ואמצעים חדשים שנכנסו לצה״ל. כמפקדים וכלוחמים אנחנו לא מתעסקים בפחד עצמו אלא במה שעושים כדי למנוע את האיום. צריך להגיד שאנחנו מונעים אותו נהדר – בגדוד אצלנו היו עד עכשיו אפס אירועים, ברוך ה'".
אבל הפחד עצמו קיים?
"פחד זה מעולה ללוחם", הוא משיב בלי היסוס. "הוא מחדד את החושים, וזה מה שגורם לנו להיות טובים. אנחנו עושים בו שני דברים: אחת, משתמשים בו לטובתנו, כדי להתחדד; שתיים, מתגברים עליו. זה כל העניין של לוחם. ברגע שמופעל עליי משב של פחד, אני מבין שיש משהו שמסכן אותי וצריך להתייחס אליו ברצינות. אז אני לומד את האויב, ובמקום פחד נוצרת ידיעה".
הוא מדגיש שלא מדובר רק ברחפנים: "את אותו עיקרון יישמנו בעבר באיום המטענים בעזה, שהטריד אותנו מאוד באמצע הלחימה. בחטיבה ובגדוד אימצנו שיטות שהורידו אותו כמעט לאפס. ברגע שאנחנו לומדים את האויב, אנחנו לא פוחדים ממנו". אני עובר לדבר איתו על השגרה שלהם ועל שעון הלחימה המבצעי.
ההתקפה על הכפר דיבין
סרן א' מונה שלושה דברים שהם רודפים אחריהם מדי יום: המחבלים שמבקשים לירות על היישובים, אמצעי הלחימה שלהם וכל מבנה שנחשב למתחם של חיזבאללה. את שלושת אלה, הוא אומר, הם מוצאים ומשמידים יום אחר יום, לילה אחר לילה. "שגרת היום-יום שלנו היא למצוא מרחבי שהייה של חיזבאללה – אמצעי לחימה, עמדות שיגור או מפקדות – ולהרוס אותן לחלוטין", הוא מתאר.
"משמידים אותם כדי שלא יישארו מקומות שאפשר לירות מהם על מטולה, על כפר יובל, על דן ודפנה, ובכלל על היישובים באזור. חיזבאללה מבוסס היטב בקו הכפרים הראשון והשני, ולא מפתיע למצוא אצלם אמצעי לחימה. השאלה היא הכמות".
כשאני שואל את א' על רגעי השיא של הפלוגה, הוא נזכר מייד בשניים מרכזיים מאוד, שהחדירו רוח לחימה חזקה בקרב החיילים. הראשון הוא ההתקפה על הכפר דיבין, כפר פיקוד מרכזי של חיזבאללה. "זו הייתה התקפה רגלית חשוכה, שבה התקפנו את המתחם", הוא משחזר. "אחרי שלושה שבועות הגענו עם כל הגדוד והשמדנו את דיבין. בכיבוש המלא של הכפר מצאנו כמות עצומה של אמצעי לחימה. חיסלנו שם יותר מעשרים מחבלים".
הצלחנו. עכשיו יש פחות אמצעי לחימה קרובים לכפר יובל ולמטולה
"מבחינתי זה רגע שיא לי ולפלוגה, כי הצלחנו. עכשיו יש פחות אמצעי לחימה קרובים לכפר יובל ולמטולה. זה בדיוק מה שבאנו לעשות. אנחנו מוצאים אמצעי לחימה בכמויות בכל פשיטה, זה משהו שרווח כמעט בכל הבתים, וזה מראה כמה חיזבאללה מבוסס שם. אבל הכמות שמצאנו בדיבין הייתה חריגה ממש".
הפשיטות האלה, הוא מסביר, הן חלק מיציאות ממוקדות – שנעשות לאחר בדיקות מודיעיניות – לעבר מפקדות חיזבאללה ולעבר אותם שטחים סמוכים מבוצרים שהארגון ממקם בהם את עמדות הירי שלו, רחוק מהקו הקדמי. האירוע השני שונה לחלוטין באופיו, ולדבריו חשוב לא-פחות. "הקמנו מוצב פלוגתי קדמי בלבנון", הוא מספר. "המוצב נקרא מוצב יונדב, על שם חבר שלי סמל יונדב רז לוינשטיין הי"ד, לוחם מסיירת גבעתי שנהרג בתחילת המלחמה. ביום הזיכרון האחרון, רגע לפני שיצאנו להתקפה, עשינו שם טקס.
זה היה רגע מאוד מרגש. גם למראה השם של המוצב, וגם למראה העשייה שלנו כאן. ביום הזיכרון אנחנו זוכרים את הלוחמים, ולכן בעיניי הוא גם יום הגבורה ולא רק יום של זיכרון. אנחנו ממשיכים את דרכם של כל הנופלים, מלוחמי המחתרות, דרך קום המדינה ועד היום. אף אחד לא נפל לשווא ולא סתם עשה את המשימה שלו.
מאחורי רגעי השיא ניצבת עבודה שוחקת
"שני האירועים הללו הם מבחינתי אירועי שיא. האחד ברמת הלחימה, והשני ברמת הערכים. הטקס עצמו והפעילות המבצעית של מציאת אמל"ח, שניהם מחוברים לשורש של מה שאנחנו עושים. את דרכם של מי אנחנו ממשיכים – זה האירוע ביום הזיכרון. ולמען מה אנחנו עושים – זו מציאת האמל"ח וההתקפה על הכפרים".
אבל מאחורי רגעי השיא ניצבת עבודה שוחקת. "מה שמביא את הפלוגה לקצה זו העבודה הסיזיפית והאינטנסיבית, יציאות להתקפה ואחריה לעוד אחת, שבמהלכה משוגרים המון רחפנים מצד האויב. אחרי כל התקפה צריך עוד לעשות שמירות. "אבל זה האתגר הגדול. העבודה במלחמה נמדדת לא רק בהיתקלות או ברגע של קרב".
"דווקא בסיזיפיות, ביום-יום, בעבודה הקשה, שם מתגלה הגבורה האמיתית של הלוחמים. לקום בכל יום, למצוא עוד אמצעי לחימה, להתקדם עוד בטווח, להשמיד עוד תשתיות טרור. אחרי שנתיים של לחימה ממשיכים לעשות את זה. אלה רגעים שוחקים, אבל הרוח לא נשברת".
"אני אגיד לך את האמת? אני פחות דואג לעצמי"
כפי שצוין לעיל, לפני מינויו למ"פ נפצע א' קשה ברגלו בעזה, עבר ארבעה חודשי שיקום וחזר ללחימה.
אתה לא חושש חלילה ששוב תיפצע ותצטרך לעבור את הכול מחדש?
"אני אגיד לך את האמת? אני פחות דואג לעצמי", הוא משיב. "אני דואג יותר ללוחמים שלי ולחברים שלי שעדיין נלחמים. הרבה חברים נפלו. אכן, החזרה ללחיצה הייתה התמודדות גדולה מאוד, אבל זה מה שרציתי, ואין בי שום חרטה. פחות מעניין אותי אם אחזור למצב הזה, לא כי אני גיבור גדול, פשוט זה פחות מעניין אותי. עושים את מה שצריך".
מתוך הדאגה לחייליו עולה גם שאלת מצב המשפחות בעורף. "אנחנו משתדלים לתת לחיילים את ימי החופשה שמגיעים להם, שלא יסגרו כמו כולם", הוא מציין. "אחרי שנתיים של לחימה הבנו שמנוחה היא צורך אמיתי לא רק ללוחם הנשוי אלא לכל הלוחמים, וברור שללוחמים הנשואים הבית הוא מקור הכוח שלהם. כמו שאנחנו מגלים בתקופה האחרונה גיבורים בני 21, אנחנו מגלים גם גיבורות בנות 22, 23".
את העורף אנחנו חייבים מאוחד
מה היית רוצה להעביר לעם ישראל מהחזית?
"הדבר הכי חשוב שכולם צריכים ללמוד מהצבא הוא האחדות שיש כאן. אנחנו הולכים לקראת בחירות, ואנחנו רואים מהשטח את המצב של העורף. המסר שלי לעורף הוא: תלמדו מאיתנו. בפלוגה יש ימנים, שמאלנים, דתיים, אפילו חבר'ה מהמגזר החרדי – כל מרחב הדעות, כל עם ישראל – ואנחנו נלחמים ביחד כי אנחנו מבינים שאין לנו עם אחר ואין לנו ארץ אחרת.
"אפשר שלא להסכים – כמו שבפלוגה אנחנו לא תמיד מסכימים – אבל את העורף אנחנו חייבים מאוחד. רק כך נוכל לנצח, להוציא את האנרגייה כלפי האויבים שלנו ולא זה כלפי זה. "אני רואה את המפקדים שלי, אנשים אחראים ומקצועיים שעברו הרבה קרבות ודואגים ללוחמים בקצה. אנחנו לא עוצרים בגלל איום רחפנים או מנהרות, בכל פעם היה משהו אחר שניסה לעצור אותנו.
לא איום הרחפנים עצר אותנו, לא איום המטענים ולא המחבלים. כל עוד לא יגידו לנו להפסיק, אנחנו נתקדם כדי לשמור על יישובי גבול הצפון. חיזבאללה לא נכנס איתנו לקרבות כי הוא מבין שהוא מפסיד. הוא שולח שני רחפנים ביום, אבל האנשים שלו עצמם בורחים, משאירים את הציוד כמעט בלי קרב. "אנחנו הרבה יותר חזקים מהם, אבל הם נסוגים רק כשאנחנו ביחד. ברגע שלא נהיה מאוחדים, הם יוכלו לנסות להיכנס, לנסות לנצח. אבל כל עוד אנחנו מאוחדים שום דבר לא יכול לגעת בנו. כמו שקורה עכשיו. כרגע אנחנו חזקים מאוד".
