רק אל תגידו שהפסדנו. זה שקר, זו כפיות טובה כלפי הלוחמים, כלפי ראש הממשלה ושריו וכלפי שמיא, וזו תעמולה שמחזקת בעיקר את תודעת הניצחון של האויב המוכה, שחייב את הרוח הזו הרבה יותר מאוויר לנשימה. יותר משישים אחוזים מעזה בידינו, וצה"ל עוטף אותה מ-360 מעלות ויורה בכל מי שמעז להתקרב לקו הצהוב. צה"ל יושב חזק בסוריה, בכתר החרמון, ולעת עתה לא נסוג מלבנון. כפרי האויב בקו המגע הלבנוני חרבים, עיירות הטרור ברצועת עזה נמחקו מעל פני האדמה.
ראש התמנון האיראני עומד איתן, אבל האיום המיידי על מדינת ישראל הוסר, והאויב התודעתי שליווה אותנו שנים – התזה השלטת כאילו אין ולא תהיה אפשרות שמטוסים ישראליים יטיילו בשמי איראן – הפסידה בנוקאאוט. ניצחון זה לא הכול או כלום. ניצחנו ניצחון גדול, לא-מוחלט, בכלל לא-סופי, אבל ניצחנו.
מה שכן, יש הרבה מה ללמוד ממה שקרה השבוע ולתזכורת החשובה שקיבלנו, שעם כל הכבוד לגויים, האחריות למה שקורה כאן מוטלת עלינו, היהודים. טראמפ נלחם בשביל הכסף, בשביל מחירי הנפט, בשביל הכלכלה, בשביל הכבוד האישי ויש אומרים בשביל קדושת המונדיאל, ואילו עם ישראל נלחם בשביל דבר אחר לגמרי.
בגלוי: בשביל להסיר מעלינו איום קיומי ובשביל לשמור על המפעל הציוני מפני איום כליה איראני ושאר האויבים שבאים עלינו מכל כיוון לכלותנו ולהטריד את מנוחתנו בטילים וברחפנים נושאי מוות וחורבן. ובעומק: עם ישראל נלחם בשביל לבער את הרע מן העולם וכדי לחזק את מדינת ישראל היהודית, יסוד כיסא ה' בעולם.
ההשגחה הא-לוהית משאירה אותנו ברגע האמת להתמודד עם הדברים לבדנו
ואז, כמו כורש בשעתו, כמו אנגלייה של בלפור, כמו אמריקה של הארי טרומן, שתמכה בהתחלה בהקמת מדינת ישראל אבל התקפלה ערב הקמת המדינה ולחצה על בן-גוריון ב'דונט' נחרץ שלא להכריז על הקמתה, גם דונלד טרמאפ בסך הכול ממשיך במסורת המקובלת של הגויים לסגת ברגע האחרון כשהם רואים את עם ישראל עולה יותר מדי על הפודיום של המנצחים. הם אוהבים את עם ישראל כשהוא חוסה ומוגן תחת המטרייה של האחות הגדולה ארצות הברית, הם חרדים בתוכיות ליבם מעם ישראל מנצח שהופך לבריון שכונתי שמשנה את הכללים בשכונה ונחוש לנצח.
אולי זה צו ההיסטוריה: ההשגחה הא-לוהית מביאה לנו את אומות העולם שיעזרו לנו לעשות את הצעדים הראשונים אבל משאירה אותנו ברגע האמת להתמודד עם הדברים לבדנו כדי שנברר באמת מי ומה אנחנו. אמריקה של טראמפ היא אמריקה טובה בהרבה מזו של ביידן. זו אמריקה שהיא קצת יותר טהורה מרוחות מפרקות של פרוגרס עמוק, יש בה יותר משפחה, יותר פטריוטיות, יותר שמרנות, תמיכה גדולה בישראל, הכרה בגולן ותמיכה צבאית בישראל.
אבל זו עדיין אותה אמריקה – ארץ שבה המטרה האחת והיחידה היא להיות עשיר, שבע, שמח וטוב לב – הלוא היא תמצית החלום האמריקאי. החלומות של עם ישראל רחוקים משם כמו המרחק בין שתי קצוות האוקיינוס האטלנטי. הם חולמים על הווה, ושיא השנה הוא יום חגיגת הסופרבול. לעומת זאת הראש שלנו מונח אי שם הרחק בעתיד, בתיקון עולם במלכות ש-די, להפנות אליך כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תישבע כל לשון.
ראשי הישיבות והמכינות מבינים היטב מה שטראמפ לא יכול להבין
וזה גם המתכון לניצחון. הדרך אל "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" עוברת דרך "קדושים תהיו". יש קשר מובהק בין מדינת ישראל היהודית לעוצמה הצבאית והמדינית, יש קשר בל יינתק בין תודעה יהודית צבאית לתודעת הניצחון והכרעת האויב. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך.
את מה שטראמפ אינו מבין, אינו יכול להבין וגם אינו אמור להבין בנוגע לשאלות מהי מדינה יהודית, מהו צבא יהודי ומה תפקידו של עם ישראל עם צבא יהודי מנצח, מבינים היטב ראשי הישיבות והמכינות הקדם-צבאיות התורניות. הרשימה המתארכת של ראשי המוסדות הללו שיצאו סוף סוף חוצץ נגד שילוב הלוחמות בשריון הוא אירוע דרמטי, שלא לומר טקטוני, מפגן כוח שלא היה כמותו וככל הנראה גם לא היה יכול להיות כמותו בציונות הדתית הממלכתית עד יום פרוץ המלחמה.
אסור להתבלבל כאן: זה לא עוד מאבק על זכויות לוחמים דתיים לקבל זמן תפילה ולאכול כשר בצה"ל. זה מאבק בין מחנה שרוצה מדינה יהודית, ובה צבא יהודי מנצח, למחנה הולך וקטן בניצוחו של בג"ץ, שעוד לא התפכח מסט ערכים מערבי גויי שמשל בכיפה והתנפץ לרסיסי רסיסים בבוקר יום שמיני עצרת תשפ"ד.
צבא חזק ועוצמתי בלי נשמה בפנים נרדם ברגע האמת
למדנו בדרך הקשה שצבא חזק ועוצמתי בלי נשמה בפנים נרדם ברגע האמת ומתעורר בבהלה רק כשהאויב כבר חוצה את הגדרות. למדנו שממלכתיות אמיתית היא לא רק לשמוח במדינה ולאהוב את הצבא, אלא לתבוע מהמדינה להיות יהודית יותר ומהצבא להיות קדוש יותר, וממילא מנצח הרבה יותר.
היום אנחנו מבינים שחובה עלינו לא רק להתגייס לצבא, לבוא למילואים, להילחם ולמות בקרב ולמלא את שורות בתי העלמין הצבאיים. לא די להילחם בשורות צה"ל. אנחנו חייבים להילחם על צה"ל – צבא שבתהליך שארך שנים הפך את היוצרות ומכר את ערך הניצחון תמורת כניסה למועדון הנעים בגב של שוויון הזכויות וקדושת ההזדמנות השווה.
כולנו מכירים את בג"ץ אליס מילר, שנתן את האות הרשמית להיפוך היוצרות. מי שהפך את רעיון השוויון לכמעט דת שראוי להעלות בעבורה את ערך הניצחון לקורבן עולה היה הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שבתקופת כוהנתו הספיק לסגור את ענף תודעה יהודית, שפעל ביוזמת הרב רונצקי תחת הרבנות הצבאית, ולפתוח כמו פטריות אחר הגשם גדודים מעורבים של בנות ובנים ששוכבים זה לצד זה במארב לילי.
בג"ץ קיבל תיאבון
גם אז ראשי הישיבות הרימו קול מחאה, אבל פגישה אחת ועוד אחת עם הרמטכ"ל וראש אכ"א הספיקו. הרבנים קצת נבחו, השיירה המשיכה לעבור בכל הכוח, ובג"ץ קיבל תיאבון ונשא פניו לגדודי החוד, ליחידות המיוחדות, לסיירת מטכ"ל ולקופסאות הפלדה בחיל השריון.
הרבה צפרדעים בלע המגזר וספגו ראשי המוסדות במרוצת השנים. יש אתגרים רוחניים בצבא, הודו, אבל מצוות פיקוח נפש גדולה יותר. עדיף שלא לעורר מהומות כדי שלא לפגוע חלילה בצה"ל, וגדול השלום. אבל מה שהיה אינו מה שיהיה, ולמראה המהלכים המסוכנים של בג"ץ, שכופה את עצמו שוב על צה"ל, ולמראה רמטכ"ל נגרר החליטו ראשי הישיבות והמכינות שהפעם אינאף איז אינאף, כי היום אנחנו מבינים שלמען צה"ל שלנו פשוט אסור לנו לשתוק.
צבא חייב לעסוק בניצחון ולא בקשקושי מגדר. הניצחון בצבא יהודי, מבטיחה התורה, תלוי בקדושת המחנה. והיה מחניך קדוש? ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך לתת אויביך לפניך. אם יראה בך ערוות דבר – ושב חלילה וחס מאחריך. רק שלא תטעו חלילה: זה לא מאבק של דוסים נגד הצבא או נגד הלוחמות. זוהי הופעה של זקיפות קומה רוחנית שמקבלת עליה אחריות לצבא ולניצחון במלחמה הבאה. זהו הקרב על התודעה.