רצח יהודה שרמן הי"ד בשיפולי רכס חומש נפל כרעם ביום בהיר על אנשי הגבעות והחוות. הנער החייכן והמסור שהקדיש את חייו לכיבושה של הארץ נפל חלל על משמרתו. עוד בטרם הלוויה היה ברור לכול: האחיזה היהודית בארץ שניסה האויב לערער תחוזק שבעתיים, ובקרוב מאוד.

בכל גזרה ביהודה ושומרון חשו תושבי ההתיישבות החלוצית צורך עז לנקוט תגובה בשטח, לפרוץ קדימה עוד אל המרחבים שנותרו ריקים עד כה. מבצע התיישבות נרחב צמח ונרקם מלמטה לקיים את צוואתו הבלתי כתובה של יהודה הי"ד: התיישבות ללא מורא בכל חלק בארץ ישראל, בדגש על שטחי A. כבר בימי השבעה יצא המבצע לדרך: חמש נקודות נדקרו במפה, והגרעינים היו מוכנים לעלייה בחצות הלילה. סיורי עומק כבר נעשו, עגלות הציוד היו מוכנות, ועשרות בחורים ומשפחות חיכו לאור ירוק.

פיקוד המרכז נעמד על הרגליים האחוריות

את הצעד המתבקש של חיזוק ההתיישבות בתגובה על הפיגוע הקשה לא קיבלו כולם ברוח חיובית, למרבה הצער. בפיקוד המרכז ובאוגדת איו"ש נחשפו לתוכניות ונעמדו בתגובה על הרגליים האחוריות כדי למנוע את מבצע ההיאחזות.

החלוצים משיבים את המעיינות: המהפך ביהודה ושומרון | אלישע ירד

כוחות עצומים הוקפצו, חלקם רכובים על גבי רייזרים ורכבי שטח, והמתינו לפעילים בכמה מהנקודות המתוכננות. איומים חריפים בהחרמות כלי נשק או סנקציות אחרות שוגרו לכל מי שהיה מעורב בתכנון המבצע, ופינויים מהירים ואלימים בוצעו עוד באותו יום. המערכת כולה מתחה את עצמה לתצוגת תכלית ברורה וחדה: לא נכיל שום התיישבות פורצת דרך מחוץ לגבולות אוסלו העדכניים או אלו הסמוכים אליהם.

שלושה מגרעיני ההתיישבות שהופתעו נבהלו ובחרו לסגת לאחור כדי להמתין לשעת כושר אחרת. שתי נקודות התיישבות בלבד נותרו בשטח, ותושביהן החליטו להמשיך להיאחז בקרקע ויהי מה: כוכב יהודה, בין אפרת לתקוע בגוש עציון, ושאגת יהודה, בצפון-מזרח השומרון, בין הר בזק להר גדיר. מאז הפכו שתיהן לסמל לעקשנות והתמדה. בגרף נתוני ההרס החודשיים הן מככבות בראש הרשימה ומתמודדות עם מספר פינויים בלתי נתפס, אך המשימה שעמסו על שכמם אנשיהן, לקיים את צוואתו של יהודה שרמן הי"ד, עומדת לנגד עיניהם גם ברגעים שהאור טרם נצפה בקצה המנהרה.

עקשנות בלתי נתפסת

ככל שהולכים ומתקרבים אליה הנוף הולך ומשנה את פניו. הכביש שמתפתל בין העמקים הצחיחים של בקעת הירדן הולך וחודר אל ההרים שמקיפים אותו משני צידיו. חורש טבעי, הרבה יותר חקלאות ומרעה ופסגות הרים שמשמשות גבול טופוגרפי שחוצץ בין בקעת הירדן לשומרון.

כאן, בנקודה שמחברת בין הגזרות, שוכנת חוות שאגת יהודה הצעירה. בשביל להגיע לכאן תצטרכו להצפין שעה לפחות בכביש אלון עד לצומת משכיות, לפנות שמאלה לכביש אספלט משובש, להמשיך עוד עשר דקות אחרי בא"ח חשמונאים ופילבוקס תיאסיר, ואז לעבור לנסיעת שטח של רבע שעה נוספת. רק לפני עשורים אחדים עוד יכלו תושבי גב ההר לחצות את שכם בדקות מעטות, לעבור על פני עינות בידן ומחנה פארעה ולצאת בצפון הבקעה בואכה טובאס בחצי מהזמן.

הסכמי אוסלו טרפו את הכול, והשטח הפך לקן טרור שורץ מרצחים. את המצב הזה בדיוק באו לשנות חברי הגרעין. רק בחודש מאי האחרון החריבה מערכת הביטחון בהוראת מח"ט מנשה מתן פלדמן את החווה לא פחות מ-11 פעמים, אולם שם נשמעו השבוע נחושים מתמיד.

הנקודה הזאת היא מפתח לכל צפון השומרון

"עלינו לקרקע ביום הרביעי לשבעה של יהודה שרמן. כבר לפני הרצח הבנו שחייבים להקים פה נקודת התיישבות, אבל חשבנו להיערך לזה בנחת ולעלות בהמשך. בהלוויה החלטנו להסתער על זה מייד", מספר בנימין שמעון, אחד הבחורים בחווה. "הנקודה הזאת בפתח בקעת תיאסיר היא באמת מפתח לכל צפון השומרון. אחרי שתקום פה חווה מבוססת יהיה אפשר בקלות להבקיע פנימה יותר, להיאחזות נח"ל עירית, שנשקפת מכאן ונמצאת בלב השטח ולעומק צפון השומרון".

זה ריאלי בעיניך להיכנס באמת לכל המרחב הזה, שריק כיום מיישובים יהודיים?

"בטח, מה השאלה", הוא יורה ללא היסוס. "יש כאן מלא שטח ריק לגמרי, בלי כפרים ובקושי עם כמה מבנים חקלאיים ערביים. רוב האזור נשאר בלי בנייה לאורך השנים. לפני הכול משמיים, כי הארץ חיכתה לנו, אבל גם כי פשוט לא היה להם בשביל מה למהר. אף אחד לא איים עליהם, ומבחינתם הם פה במדינה עצמאית בלי שום דריסת רגל יהודית".

בשביל שמעון הקמת החווה שזורה בקשר ההדוק שניהל עם חברו יהודה שרמן עד הירצחו, קשר שהוליד לימים את ההחלטה לסמן את האזור כיעד אסטרטגי וריאלי להבקעה. "ליהודה הייתה אהבה גדולה לצפון השומרון. הוא היה מצלם לי כל הזמן סרטונים של ההרים שמפרידים בינינו ומדבר על מעוזי השליטה האסטרטגיים שחייבים לתפוס. בעיניים שלי הבקעה וצפון השומרון היו תמיד שני אזורים רחוקים מאוד, עד שלילה אחד אני והוא היינו בשמירה והבהבנו אחד לשני בפנסים, שנראו בבירור בחושך מהר בזק לרכס חומש. פתאום הבנו כמה זה קרוב וכמה זה ריאלי ליצור את החיבור הזה בין חלקי יו"ש".

לפני שעלינו אפילו צה"ל בקושי הסתובב פה

את ההתנגדות העזה של מערכת הביטחון להקמת החווה איש לא חזה. "היינו בטוחים שהמערכת תבין את האירוע ותכיל את זה. אולי שיהיה פינוי אחד או שניים, אבל זהו. ציפינו גם שבפיקוד יבינו את החשיבות של תגובה התיישבותית אחרי הרצח, אך זה לא ממש קרה בלשון המעטה", מתאר נועם ציון, שגם הוא נמנה עם גרעין ההקמה של החווה.

"לפני שעלינו אפילו צה"ל בקושי הסתובב פה. הפילבוקס הצבאי בתיאסיר, שהתרחש בו הפיגוע הקשה שהביא לנפילתם של שני לוחמים, היה מבודד במרחב, וערבים חיו סביבו כבעלי הבית. מחבל הצליח להגיע בחסות החשכה, ועם שחר פתח בירי שהסתיים בתוצאות קשות.

"באחד הימים הגיע אלינו קצין צה"ל וטען שהנוכחות שלנו כאן, בקו קדמי, מסכנת את החיילים שלו בפילבוקס. השבתי לו שאם אנחנו לא נהיה כאן, מחבלי תיאסיר וטובאס יגיעו שוב לחיילים שלו שמתמגנים במגדל השמירה. רק נוכחות יהודית, צבאית ואזרחית תמנע את הפיגוע הבא.

הפינויים מקשים על הביסוס

"ההתנכלות שחווינו גרמה פה לטלטלה של כמה ימים ולבירור פנימי בקרב חלק מהחברים שהתקשו להשלים עם העובדה שהמדינה שהאמינו בה ואהבו אותה רודפת אותם. אבל זה היה בירור מהיר ומבורך שהשאיר אחריו בחווה גרעין קטן יותר אך מגובש ונחוש של חבר'ה נעולים שהחליטו ללכת עד הסוף בכל מחיר.

"מהר מאוד גם למדנו פשוט לחיות עם המצב הזה והבנו איך השטח עובד", הוא מעיד. "בהתחלה כל פינוי הוא דרמה, אירוע שמטלטל אותך ושואב ממך אנרגיות רבות. היום זה כבר לא מרגש אותנו. הולכים לנוח חצי שעה וחוזרים לבנות מחדש. גם אם יהיו עוד מאה פינויים, אנחנו לא נעצור לרגע. הפינויים האלה הם סתם באסה מצד זה שהם מקשים את ביסוס המקום וקליטת משפחות, אך מעבר לזה הם לא מרגשים אף אחד.

"למדנו לנהל שגרת חיים לצד שגרת ההרס. חלק מהשגרה היא סביב הפינויים, פעמיים-שלוש בשבוע אתה צריך בכל פעם להרים מחסה חדש של אוהל או צילייה גדולה, ומינימום ציוד שאתה מסתפק בו כדי שלא ייהרס. מעבר לזה יש טיפול בעדר, שיוצא בכל יום למרעה לחצי מהיום לפחות, סדרי לימוד, קצת בניית טרסות כדי לייפות את המקום ותחזוקה שוטפת של הטענות מכשירי חשמל, תדלוק הגנרטור ומילוי ג'ריקנים של מים".

פינויים והתקפות ערביות

האתגרים שתושבי החווה מתמודדים עימם בלתי נגמרים. פינויים חוזרים ונשנים מחד גיסא, והתקפות ערביות מאידך גיסא. אך מעל הכול ניצב אתגר גדול לא-פחות: המרחק. "אנחנו במרחק של רבע שעה נסיעה בשטח מהחווה הכי קרובה, והיא רחוקה רבע שעה נוספת מהיישוב הקרוב משכיות. אנחנו משתדלים לעשות נגלה אחת ביום ברכב למי שרוצה להגיע או לצאת, אבל לפעמים חבר'ה פה גם הולכים ברגל. שעה הליכה והגעת לחווה", הוא אומר בחיוך.

עם המרחק מנקודות יישוב אחרות מתעוררות בעיות נוספות שלרובנו כלל לא נמצאות בראש כדבר שיש להקדיש לו מחשבה. "אחת ההשלכות של העובדה שהאזור כולו ריק מנוכחות יהודית היא היעדר קליטה סלולרית של חברות ישראליות. כדי לוודא שתמיד תהיה זמינות באירועים ביטחוניים הבאנו לחווה טלפון שיש בו סים של חברת סלולר ערבית, אבל הטלפונים האישיים שלנו לא זמינים".

איך זה לחיות חודשים בלי טלפון? זה משהו שאצל רובנו הוא חלק מהחיים

"זה האידיאל", צוחק ציון. "אתה חי לעצמך ושקוע כולך במה שקורה אצלך בגזרה. לנו סבבה עם זה לגמרי, אבל לאנשים מבחוץ קצת פחות", הוא מודה. "מי שמנסה להשיג אותך מסתבך עם זה. כשיש שיחה שצריך להוציא החוצה אנחנו פשוט עולים כמה מאות מטרים לראש ההר ומתחברים לקליטה סלולרית. "השטח הזה מחכה לנו כל כך הרבה שנים. הפקרנו אותו בצורה הכי הזויה שיש. צריך להביא לכאן עוד ועוד יהודים, הארץ מחכה לנו".