קץ עידן ההכלה

במשך שנים ארוכות, כמעט דור שלם, חיה מדינת ישראל תחת צילה של תפיסה ביטחונית שקיבלה את השם המכובס 'הכלה'. זו הייתה תפיסה של ניהול סכסוך, לא של הכרעתו. התרגלנו למשוואה כמעט קבועה: ארגוני הטרור בעזה יורים טילים, צה"ל מגיב בתקיפות כירורגיות, שליחים בינלאומיים מתווכים, ומוכרזת הפסקת אש שברירית. קראנו לזה 'סבב', כאילו מדובר בתופעת טבע בלתי נמנעת. תחושת המחנק הזו, של חיים תחת איום מתמיד המנוהל במקום שיוכרע, הפכה לחלק מהשגרה. המומחים הסבירו שאין פתרון צבאי, שהמחיר גבוה מדי, ושצריך 'לשמור על השקט'. תחת המטריה הרעיונית הזו, הורגלנו לחיות בפחד מתמיד, ממתינים לסבב הבא.

האשליה שהתנפצה

תפיסת ה'הכלה' לא הייתה רק תפיסה לחימתית; היא הייתה מצב תודעתי. היא אפשרה לאויבינו, במרחק נגיעה מיישובי העוטף, לבנות צבא טרור אימתני, מצויד ומאומן. בזמן שאנחנו 'הכלנו', הם חפרו מנהרות, ייצרו רקטות, הקימו מערך פיקוד ושליטה והכשירו אלפי מחבלים למשימת חייהם: טבח והרס. המילה 'הכלה' הרדימה את החושים הלאומיים שלנו. היא יצרה אשליה של שליטה, בזמן שבפועל, מפלצת הטרור גדלה למימדים שלא שיערנו. האמונה שאפשר לחיות לצד ישות שמטרתה המוצהרת היא השמדתנו, באמצעות הסדרים כלכליים ו'מכות מדודות', התגלתה כטעות אסטרטגית קטלנית שאת מחירה שילמנו בדם.

הכאב הנורא של שבת שמחת תורה תשפ"ד ניפץ את האשליה באבחה אחת. הזעזוע לא היה רק מהיקף הטבח, אלא מהתמוטטות מוחלטת של התפיסה כולה. באותו היום, האומה הישראלית התעוררה כמו ארי שואג מתרדמת ארוכה. לאחר למעלה מ-15 שנות הימנעות מתמרון קרקעי עמוק ברצועה, ישראל שינתה כיוון באופן חד וברור. השיח הרפה על 'הסדרה' ו'שקט' נעלם כלא היה. מהרחובות, מהמשפחות השכולות, מהחיילים בחזית, עלתה דרישה אחת, ברורה ונחרצת: הכרעה. לא עוד הכלה, אלא עקירת הרשע מהשורש. זהו הנס הגדול הראשון של המלחמה, עוד לפני הניסים בשדה הקרב: נס תודעתי. וכך, מתוך אותה דרישה עממית, יצא צה"ל למשימה היסטורית, כבש את רוב שטחי רצועת עזה ופירק באופן שיטתי את המסגרת הצבאית של כל 24 גדודי חמאס.

מעבדות לחירות תודעתית

המהפך התודעתי שעברנו אינו אירוע מודרני בלבד, אלא הד לתהליך עומק שעם ישראל מכיר היטב מההיסטוריה שלו. דור יוצאי מצרים, אף ששוחרר פיזית מעולו של פרעה, נותר כבול בנפשו לתודעת עבדות. הם פחדו להילחם על הארץ, התלוננו על כל קושי, ואף ביקשו לשוב למצרים. הפסוקים מתארים כיצד המרגלים אמרו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג). זוהי תמצית תודעת העבד: תפיסה עצמית נמוכה המקרינה על האויב עוצמה רבה. הקב"ה הוביל אותם במדבר ארבעים שנה, לא כעונש בלבד, אלא כתהליך ריפוי. היה צורך שדור שלם, שגדל עם תודעת עבדות, יחלוף מן העולם, כדי שדור חדש, שנולד בחירות, יוכל לקום ולרשת את הארץ בגבורה.

באופן דומה, נדרשנו אנחנו להשיל מעלינו את תפיסת ה'הכלה' הגלותית כדי שנוכל לקום ולפעול כעם ריבוני בארצו. הקב"ה זעזע אותנו כדי להעיר אותנו לייעודנו. המלחמה הזו אילצה אותנו להפסיק לראות את עצמנו כחגבים ולהתחיל לראות את עצמנו כבני מלכים, הראויים להילחם על ביתם ועל עתידם. בפעם הבאה שיישמעו קולות המציעים לחזור להסדרים שקטים ולניהול הסכסוך, נזכור היטב את השיעור שלמדנו בדם ובאש. ביטחון אמיתי, כזה שמאפשר חיים ושגשוג, נבנה רק על גדיעת הרשע מהשורש, מתוך אמונה בצדקת הדרך ונכונות להילחם עליה עד לניצחון.

"עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"

רוצים לקבל את כל 70 הניסים של מלחמת התקומה?

לחצו כאן לקבלת הנס היומי בווצאפ: https://chat.whatsapp.com/GYuxX2xfNmz73Cy92Osgiw