בניה ברבי היה אמור להופיע בהיכל מנורה בתחילת חשוון תשפ"ד, אבל שבועיים לפני
תאריך ההופעה פרצה מלחמת שמחת תורה. כל הכרטיסים נמכרו מראש וההתרגשות
הייתה בשיאה, אך כשהגיעו הדיווחים על המתרחש בדרום היה מיותר לפרסם שההופעה
המדוברת בטלה ומבוטלת.
"הייתי בטיול בדרום, כמה מטרים מכל זה", הוא מספר. "התכוננתי לסולד אאוט במנורה,
אבל הבנו לאן זה הולך".

מה המלחמה שינתה בך?

"היא שינתה בי את הפרופורציות. הבנתי שהחיים שבריריים ויכולים לעבור ברגע, ולכן חשוב
להגיד לאנשים שאני אוהב אותם, להיות יותר זמן עם המשפחה שלי, עם האישה שלי, עם
הילדים. ליצור כמה שיותר. זה הפך אותי ליוצר יותר טוב, ממושמע, שמבין שדד-ליין הוא
ההשראה הכי טובה לאומן. וזה חיזק בי את האמונה. צריך להיות טוב ולעשות טוב, וזה
המקום שלי".

יום יבוא ואנגן ניגונים חסידיים

ברבי, נשוי פלוס שניים, בן 36, נולד בטבריה וגדל בה, בן זקונים למחנכת בתיכון ומורה
למתמטיקה ולאב ששימש מרצה לפיזיקה. המוזיקה החלה לפעם בו מילדותו, שצמח בה
במסגרות חינוך מוזיקליות וניגן בכלים מכלים שונים, מגיטרה ועד סקסופון. העיר טבריה דאז
נהנתה מקולו כשזימר בלהקת העיר ובטקסי בית הספר.
בתיכון פנה ברבי ללמוד בישיבה התיכונית בחספין, ואחר כך שירת ביחידת המעברים של
המשטרה הצבאית ואף היה קצין. בהמשך למד בבית הספר למוזיקה רימון, ולפני כעשור
הוציא את אלבום הבכורה שלו, שבו אפשר למצוא ניצני אמונה עזים, למשל בדמותו של
השיר 'אמונה'.
עם חלוף השנים הצליח ברבי להגיע לתפוצה ישראלית רחבה. כעת הוא מגיע ל'צמאה'
לסדרה של 11 מופעים ומחבר בין האמונה שגדל עליה ובין ניגוני החסידות, מפגיש לראשונה
בין רגש ישראלי חדש ומנעד קול חם ובין חסידות עתיקת יומין.

איך נוצר בך החיבור לחסידות ולצמאה?

"בלימודים, ברימון. מי שעשה את היח"ץ ל'צמאה' היה המורה שלנו, והוא הביא לי את
האלבום השני או השלישי, שבו נמצא השיר של שי צברי, 'רחמנא דעני'. עכשיו אני סוגר
מעגל כי אני שר את זה.
"לגבי החסידות, גדלתי בבית דתי, שומר שבת ומצוות, ובתיכון היינו שירים את כל שירי
קרליבך. זו הייתה התפילה, ככה שאני מאוד מחובר מבפנים ומחכה לזה. אני מאוד מתרגש,
גם כי אני הולך להופיע עם אומנים ענקיים – עקיבא, מוטי שטיינמץ ואברהם פריד, שהוא
גדול הדור מבחינתי (ברבי מכנה אותו גם רבנו, נ"ג). זו גם הגשמת חלום ישן להיות עם כל
האנשים המדהימים והשמחים האלה. אנחנו הולכים לפגוש 30,000 איש ולשנות אותם,
אחרי הערב הם לא יהיו מה שהיו לפניו. יהיו הרבה שמחה והרבה טוב, כי העם הזה צריך
את זה".

אילו ניגונים אתה הולך לשיר?

"לגבי השירים, אני מתכוון להפתיע", הוא אומר. "ניגוני חב"ד הכרתי בכיתות ט', י' וי"א
בישיבה בחספין, מהסעודה השלישית ומהתפילות. 'ארבעים שנה אקוט בדור' זה חץ ישר
ללב. לא צריך שישירו את זה, איך שהחזן, הרב, היה עושה את החזנות של זה, זה ישר נכנס
לי ללב.
"כשהייתי תלמיד ברימון השתתפתי בתוכנית ממולגת של ארגון פנימה, ולקחו אותי ל'צמאה'.
15 שנה אחורה הייתי שם בקהל, וזה היה ממש בחיתולים. הגענו, לא ידעתי לאן אני מגיע.
נכנסנו להופעות הנוער, והייתה שם אש יוקדת שהעיפה לי את המוח. ידעתי שיום יבוא ואני
אהיה שם".

הבכי על גדות הנהר לאבא שבשמיים

המוזיקה היהודית המקורית ידעה דמויות שניסו להתחבר לשורשים בעזרת המוזיקה ובלי
התחייבות. יהיו שיאמרו שלא תמיד החיבור לטקסטים העתיקים הציע שינוי, אלא היה קרוב
יותר לפולקלור נעים לא מחייב. בשנים האחרונות אנו עדים לשורת זמרים יוצרים שאינם
מתיימרים להתחבר בהכרח לטקסטים יהודיים עתיקים, אך השינוי הפנימי מבצבץ מכל
הברה שהם מפיקים מפיהם. ברבי הוא אחר מהבולטים שבהם.
תוכל לתאר את התהליך האמוני-חסידי שעברת?
"חיבור לחסידות ול'צמאה' נולד בכמה מובנים גם בווייב בשירים", אומר ברבי ומגלה לפניי
את מאחורי הקלעים של העולם המוזיקלי הנוצץ.

"לפני כמה שנים חוויתי משבר מאוד גדול", הוא חושף בגילוי לב, "בקורונה. הייתי בצמיחה,
ובגלל הקורונה הכול התבטל, גם הייתי אחרי פרדה, והרגשתי שנשארתי לבד. פגשתי את
אביתר בנאי ואמיר דדון לפני הופעה, הם הציעו לי לבוא איתם לאומן, ודברים התחברו לי
ישר והחלטתי שאני טס. על גדות הנהר באומן בכיתי מלא.
"הגיע אליי בחור ושאל אותי למה אני בוכה, סיפרתי לו, והוא אמר לי שהתבודדות זה כמו
לדבר ישירות לאבא, וכדאי להתחיל בלהגיד תודה. הוא סיפר שהוא אומר תודה על הגרביים,
כי כשהוא היה קטן לא היו לו גרביים. מאז אני מתחיל את היום וסוגר את היום בעשר
התודות שלי, מודה על הדברים הכי קטנים, וזה החיבור שלי".

גדלת על חיבור לשורשים ולמסורת. במה זה בא לידי ביטוי בבית?

"החיבור לשורשים אצלי נוצר על ידי הרבה מוזיקה. אבא שלי פייטן בבית כנסת, ואימא שלי
שומעת את כל שירי המסורת, אז בבית זה היה. כמובן, פלטה. שבת היא הזיכרון שחקוק
אצלי והולך איתי יום יום, שעה שעה. ללכת לבית הכנסת, ברכת הכוהנים שאבא מברך
אותנו, זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי ואני מחכה להם כל שבוע, לקבל את הברכה
מההורים".
לפני ארבע שנים בא ברבי בברית הנישואין, וכעת הוא אוחז בשני בנים ומנסה להעביר להם
את האווירה שגדל עליה בשילוב מה שלמד מחדש בעצמו. "אני חושב שהילדים גדלים בבית
שהם רואים בו את ההורים מאמינים בעצמם, בא-לוהות ובהגשמה עצמית", הוא אומר.
"אנחנו מאמינים שאנחנו נותנים דוגמה טובה בללכת אחרי החלומות ולהגשים את עצמך".

כשברבי מדבר על הגשמה עצמית הוא נוגע ברובד קצת שונה ממה שמקובל בעולם הרחב.
לדידו, יש לו שליחות. המוזיקה היא הכלי, המטרה היא ריפוי, אהבה, כל המילים הגדולות
האלה שציניקנים מנסה לטאטא מתחת לשטיח כאילו אינן שייכות לליבם.
שווה לצלול רגע לצורת היצירה של ברבי, כי שם דמעות הבנה וריפוי הן חלק אינטגרלי
מתהליך היצירה. כך נוצרו השירים 'מלאך' ו'נשמה טהורה'. "'מלאך' זה שיר שכתבו בשבילי,
דבר שלא קרה הרבה שנים", מספר ברבי. "כתבנו את שניהם באותו יום. אני באתי במטרה
לכתוב את 'נשמה טהורה', ולצליל קליפי ונדב אהרוני היה 'מלאך'.
"יש שם משפט: 'יש אנשים שמבקשים שירים במקום תרופה', וירדו לי דמעות, כי בתקופה
הזו הבנתי כמה המוזיקה משפיעה על הבריאות של כל אחד מאיתנו. עשינו טייק אחד
והוצאנו את זה, ואני רואה כמה ניסים השיר הזה מביא לעולם.
"'נשמה טהורה' נכתב באותו יום, ממש כמה שבועות אחרי שנרצחו חטופים במנהרה. הירש
היה לי תמיד בראש, וכל מה שרציתי זה לדבר עם הנשמה של מי שנמצא שם ולהגיד להם
שיחזיקו מעמד, שיסתכלו למעלה כי הם תכף יוצאים, אנחנו מחכים להם ואוהבים אותם, ולא
לדבר לגוף אלא לנשמה".

"אני מתחיל את היום וסוגר את היום בעשר התודות שלי, מודה על הדברים הכי קטנים, וזה
החיבור שלי"
המוזיקה היא הכלי, המטרה היא ריפוי, אהבה, כל המילים הגדולות האלה שציניקנים מנסה
לטאטא מתחת לשטיח