למרות שתלמידי החמ"ד מהווים רק חמישית מתלמידי החינוך הממלכתי הכללי, מספר בתי הספר העל-יסודיים במגזר הדתי כמעט משתווה לזה של המגזר הכללי. מדובר ב-212 בתי ספר של החמ"ד לעומת 259 בתי ספר ממלכתיים.

נשבר שיא של העשור האחרון במסלול ה"בגרות-טק" בישראל

הנתונים הללו מראים כי בתי הספר של הציונות הדתית בנויים בצורה שמאפשרת לראות כל תלמיד ותלמיד באופן אישי. מצד שני בתי ספר קטנים מיצריים לפעמים תחושת אליטזם, ומשאירים בחוץ תלמידים רבים שרוצים ללמוד בהם.

החינוך הדתי לאומי: המהפכה מתחילה כבר ביסודי

בחינוך היסודי במערכת החמ"ד ישנם 100 בתי ספר קטנים המונים עד 250 תלמידים, זאת לעומת 101 בתי ספר בלבד במערכת הממלכתית. מדובר בנתון מדהים שהוא פי חמישה משיעורם של התלמידים הדתיים באוכלוסייה הכללית.

לעומת בתי הספר הקטנים והאינטימיים הללו, בתי ספר גדולים המונים 550 תלמידים ומעלה כמעט ולא קיימים בחמ"ד. ישנם רק 30 בתי ספר כאלה בחינוך הדתי, לעומת 185 בתי ספר גדולים ומרובי תלמידים בחינוך הממלכתי הכללי.

כשעוברים לבחון את החינוך העל-יסודי, הנתונים הופכים למדהימים עוד יותר ומראים פער עצום לטובת החמ"ד. בציבור הדתי לאומי ישנם למעלה מפי שלושה בתי ספר קטנים המונים עד 300 תלמידים בהשוואה לחינוך הממלכתי הכללי, מה שמבטיח יחס אישי לכל נער ונערה.

יותר מזה, בבתי הספר הבינוניים המונים בין 320-450 תלמידים, המספר בחמ"ד גדול פי ארבעה מאשר בממלכתי. לעומת זאת, בבתי הספר הענקיים של 600 תלמידים ומעלה, המצב הפוך לחלוטין. בחמ"ד ישנם רק 32 בתי ספר בקנה מידה כזה, לעומת כמעט 200 בתי ספר גדולים במערכת הממלכתית.

אז האם מדובר בהשקעה גדולה בחינוך, ביחס אישי או בהסתגרות שיוצרת אלטיזם?