הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחותיו לפרשה מרים כדרכו את המבט אל ההקשר הכללי יותר.
יוצאים לדרך. לאחר שני חומשים של ניסי ניסים, גאולה, מתן תורה והשראת שכינה –
הגיע הזמן לקחת את כל הכוחות האלה ולצאת איתם מהבית, החוצה. אל מקום הסכנה.
לשים את הזרעים שנזרעו בתוך אדמת ההיסטוריה, בין סופות, סחף, יובש וכוחות שונים ומשונים שיפריעו אבל גם יאתגרו ויגדלו,
ולתת לכוחות שנזרעו להתחיל לנבוט. גם אם הדרך תהיה קשה ורצופה כשלונות – הצמח ילך ויצמח ויראה את ברכתו.
וההכנה הגדולה לדרך, הדבר הכי חשוב שעלינו לשים כנר לרגלינו ביציאה לדרך המסובכת הזאת, היא זו:
בעם הנפלא שלנו, התורה תמיד במרכז.
ממנה יבוא הכוח לקרבות עם אויבים,
ממנה תבוא הדרכה למבוכות והחבטויות,
ממנה תיסלל דרך תשובה עליונה לכל נפילה שניפול.
היא הנשמה שתופיע בכל הגוף הלאומי שלנו.
"סביב המשכן יחנו", ובלב המשכן: קודש הקודשים, הארון, והתורה המונחת בתוכו.
מאז ועד היום, אנחנו חונים סביב המשכן.
תשובתנו הנחושה לכל אתגר וקושי:
נצח ירושלים!
הציבור שלנו, שאת כל כוחותיו יונק מהחיבור העצום לתורה,
מצליח בשנים האחרונות להיות השאור שבעיסה.
כשהרוח הגדולה שהופיעה בכל העם בתחילת המלחמה הלכה ונחלשה, כמו רגש שמשתלהב ונכבה,
חיילי ההסדר והמילואים חובשי הכיפות הסרוגות היו לשריר שסחב את כל המלחמה,
ומנהיגינו הרוחניים והפוליטיים היו אלה שידעו להרים את המבט, להגיד 'לא' לכל פיתויי חמאס, ולדרוש להמשיך בכל מחיר.
יום ירושלים, היום שהפך לחצי מגזרי, קורא לנו מחדש בכל שנה למלא את התפקיד ההיסטורי הזה:
להביא את כל עם ישראל לחנות סביב המשכן,
וכך להיות מלא כוח וגבורה, רוח ועצמה, בכל הדרך הארוכה.
עד לירושלים הבנויה.
שבת שלום!
