חומש במדבר נקרא גם חומש הפקודים: במפקד נהדר משה רבנו סופר את השבטים בתחילת החומש, אבל זה מפקד אחר: כאן לא סופרים את העם באמצעות תרומה של שקלים אלא במספר ממש!
למה אי אפשר לעשות כך תמיד? אנחנו מכירים את התשובה הרגילה, שלפיה "אין הברכה שורה בדבר ספור", אבל רבי חיים זייצ'יק זצ"ל מפרש פירוש מופלא: איש מלבד משה אינו יכול לספור את העם הזה: "כי מי שסופר נפש אחת מישראל, חייב לעצור ולהתעכב במקומו נוכח פלא הבריאה שנגלה לפניו ויביט בו, ויישאר דומם על מקומו מפני שכל אחד בישראל יש בו כזו הדרת נפש, ולכן אדם פשוט, יכול למנות רק על ידי שקלים!
"ורק משה רבינו יכול היה למנות את בני ישראל באימה ובכבוד, תוך שהוא מרגיש הערכת נפש לנשמת כל אחד מהם! והוא מביט וסופר אותם במספר שמותם, ומבין את אורו המיוחד של כל אחד". הבנתם את זה? כך ממש שלמה המלך אומר לאהובתו: "הסבי עינייך מנגדי, שהם הרהיבוני".
הבטה בפני הזולת כגאולה
בירושלים זה מה שעשו עולי הרגלים: הם הביטו זה בפני זה, הם באו לראות ולהיראות, להרגיש את קדושת העם, העיר והמקדש. פרופ' עמנואל לוינס ראה בהבטה בפני הזולת גאולה, לא פחות: "מבע פניו של הזולת הוא פלא, הוא סוד. פניו מעוררות בתוכנו את קריאתו של הזולת לאחריות כלפיו, לא לפגוע בו, להיות ערבים לו".
המבט שגאל את חנה ואת רות
בערב ראש חודש סיוון מציינים את פטירת שמואל הנביא וחנה אימו. שמואל יודע שאיש לא רצה להביט בפניה של אימו, חנה, מדי עלותה בית ה'. הם רק דיברו עליה, "ויחשבה עלי לשיכורה". הם לא הביטו בפניה וקיבלו עליהם אחריות לגורלה. אבל אישהּ, אלקנה, היה רואה את פניה. הוא לא ידע איך גואלים אותה, אבל בסוף רק בזכות מבטו החומל "פניה – לא היו לה עוד".
שמואל הוא שכתב את המגילה שנקרא בעוד שבוע, במתן תורה: על אישה שאיש לא הביט בפניה, רק ידעו שהיא גיורת מואבייה, אלמנה וענייה. ואז מישהו מביט בפניה ומקבל עליו אחריות לגורלה: בועז. ההבטה הזו גואלת לא רק אותה. היא תגאל את כולנו במהרה בימינו, בביאת הגואל, משיח בן דוד.
בימים שנותרו לנו עד לחג השבועות נשתדל להיות גואלים. נביט בפני הזולת בדברם עימנו, ואולי נזכה לפלא שקרה ביום מתן תורה: "פנים בפנים דיבר ה' עימכם מתוך האש".
