בשנת 1987, גטנך מהרי היה בסך הכל בחור צעיר בן 18. הוא יצא למסע רגלי מפרך מהכפר מווזבה שבאתיופיה לעבר סודאן, כחלק מהחלום הגדול לעלות לארץ ישראל. באחד הבקרים במחנה המעבר הוא יצא לעבודה כרגיל, בלי לדעת שזה הרגע שישנה את חייו ויפריד אותו מיקיריו לעשרות שנים.
באותו יום השלטונות הסודניים החליטו לפנות את היהודים מהמחנה בחזרה לאתיופיה באופן פתאומי. כשגטנך חזר מהעבודה בשעות הערב, הוא מצא מחנה ריק לגמרי. משפחתו וכל בני הקהילה שלו נעלמו בלי שהוא הספיק אפילו להיפרד מהם. מאותו רגע, גטנך נשאר לבדו מאחור, בזמן שמשפחתו המשיכה את המסע לישראל בלעדיו.
המסע המפרך והפרידה הפתאומית
במשך 36 שנים חיו בני המשפחה של גטנך כאן בישראל בתחושת חוסר ודאות כבדה. השם שלו אפילו הונצח בספרי הזיכרון של הקהילה, והם היו בטוחים שהוא כבר לא בין החיים. אבל למרות השנים הרבות שעברו, המשפחה שלו סירבה להרים ידיים ולהשלים עם הגזירה.
הם המשיכו לחפש כל שביב של מידע, ואחרי מאמצים אדירים וממושכים, הם הצליחו סוף סוף לאתר אותו בסודאן. התגלית הייתה מדהימה: גטנך חי, והוא מעולם לא שכח את המשפחה שנותרה בצד השני של הגבול.
"הניגון לא פסק לעולם"
יעל סבוהו, האחיינית של גטנך, מספרת בהתרגשות על האבא שלה שמעולם לא איבד תקווה: "אבי לא הפסיק לנגן במסינקו את התקווה שעוד ישוב אליו אחיו הצעיר. הוא אפילו שמר מעט כסף בצד כדי שיוכל להמשיך ולחפש אותו. הניגון הזה בבית שלנו לא פסק לעולם".
אחיינו של גטנך, סיכם את התחושות של כולם במילים שחודרות ללב: "במשך 36 שנה הגענו לבכות על דוד שמעולם לא הכרנו. היום אנחנו עומדים מול אדם חי. הזיכרון הפך לחיים". הסיפור המופלא הזה הוא תזכורת לכוחה של משפחה ולעובדה שגם אחרי עשרות שנים, המעגלים של עם ישראל תמיד נסגרים בבית.
