"מעמדו של רב עיר כ'מרא דאתרא', מפוקפק למדיי". אמירה מרחיקת לכת זו נאמרה על ידי הרב יעקב אריאל, על רקע ה"בליץ" מינוי הרבנים המקומיים שערכה תנועת ש"ס בשנה האחרונה, וידה שעודה נטויה על מינויים נוספים שבדרך.
לאחרונה ראה אור ספר חדש של הרב אריאל: "פרקים בתורת המדינה". מרכז תורה ומדינה הוא שהוציא את הספר לאור, ובשיתוף פעולה עם המכון הגבוה לתורה ולשכת רב הקמפוס, נערך אירוע השקה באוניברסיטת בר אילן.
האם הרב מייצג את התושבים?
במסגרת אירוע ההשקה, נשאל הרב אריאל: מה מעמדו ההלכתי של רב עיר אשר אין חולק שהוא אינו מייצג את רוב התושבים. כל בר דעת מבין שביישוב בו כמות מצביעי ש"ס היא פחות מ-1%, מעורבותו המכרעת של השר לענייני דתות וזיקתו הישירה לשר הפנים, שממפלגתו, הם שעומדים מאחורי מינויו של רב פלוני. בין המינוי ובין הרצון האותנטי של התושבים, אין כמעט ולא כלום.
צריך לזכור שמינוי "מרא דאתרא" אינו עניין לג'ובים, אלא הוא עניין הלכתי מובהק ומחייב. כך הדגיש החפץ חיים (באור הלכה סימן נג סעיף כד), תוך שהוא מבכה מצב בו מתעדפים מינוי חזן מהולל, ויקר, על-פני רב מקומי:
"יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצוות התורה ומשפטיה איך להתנהג, ולא יהיו כעיוורים המגששים באפילה, שאפילו אם על ידי זה נדחית לגמרי מצות תפילה אצלם, גם כן החיוב הזה הוא קודם […] ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות הנמצאים מחוץ למדינה שאין להם רב ומורה צדק בעירם, ועוון גדול הוא […] הלא צריכין לאיש מורה צדק שיורה להם דיני שבת ויו"ט והלכות פסח החמורה ודיני טבילת מקוה וכל פרטי הלכות נדה ושאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם […]וכל שכן שיש ששוכרין להם ש"ץ מפורסם למנגן גדול בעד כמה מאות רובל-כסף לשנה שינגן להם בקול נעים, ובשיעור כזה היו יכולין ליקח להם רב […]וסוף דבר הוא שעל ידי זה הולכת העיר מדחי לדחי, שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ד', ובאים על ידי זה לידי חילול שבת ויו"ט ואכילת חשש חמץ ח"ו ומי יודע עוד כמה איסורים […] חס ושלום, השם ישמרנו מאנשים כאלו".
האם חייבים לציית לרב פוליטי?
השאלה היא מה קורה כאשר ממנים רב מקומי שאינו לשביעות רצון הציבור. הרב אריאל השיב תחילה נחרצות, שלרב כזה אין סמכות הלכתית של "מרא דאתרא". בהתאם, התושבים אינם חייבים לציית להוראותיו ופסיקותיו. בהמשך דבריו הרב אריאל ריכך מעט קביעה נחרצת זו. הוא הבהיר שקביעה זו נכונה אומנם עקרונית, אך למעשה נכון לחשוש לאמון הציבור במערכת הרבנית ככלל, וחילול השם שיקרה אם כל אחד "יעשה שבת לעצמו". לכן, במה שקשור לנושאים ציבוריים-עירוניים – כשרות, עירוב, מקוואות וכדו' – אין ברירה אלא "ליישר קו" עם מדיניות הרב המקומי.
הרב אריאל הדגיש שהליך מינוי רבנים רבים בשנים האחרונות, אינו תקין בעליל, וזאת הן מהבחינה ההלכתית והן מבחינת אמון הציבור. הוא הביע תקווה שהמערכת תתעשת ותחזור ותיתן משקל משמעותי ודומיננטי לנציגי הציבור האותנטיים. עד אז, חייבים לומר ביושר, שסמכות הרב המקומי שאינו אמון על הציבור, היא בעירבון מוגבל.
הסיפור פחות מורכב, אם לסמוטריץ זה חשוב מספיק, הוא יכל להגיע אם שס לאזה סוג של פשרה. היו לא כניראה דברים יותר חשובים.
בנושא הרבנים המצב הרבה יותר חמור, מדובר ברבנים שלא גרו בעיר שנבחרו, מדובר בנפוטיזים מהזן הנחות רק לדוגמה הראשון לציון הוא אח של הראשון לציון ובן של, הרב של באר-שבע הוא הבן של הרב הקודם ואחיין של דרעי, הרב של רמלה זייף את תעודת הכושר שלו, וכו' וכו', רבנים שלא מאכלים את הילדים שלהם בכשרות שהם נותנים, הציבור החרדי שגר בערים יש להם רבנים משלהם.
למה הציבור החילוני מעדיף רב חרדי-ספרדי על פני רב סרוג 'ממלכתי'? התשובה לא נמצאת בכנסת, אלא בטיקטוק ויוטיוב.
בחירתו של נציג ש"ס הרב זבדיה כהן שליט"א לרבנות העיר תל אביב (תלמיד חכם ודיין שדעתו מעורבת עם הבריות) עוררה שוב את השדים המוכרים בציונות הדתית. שוב מדברים על "דילים", על פוליטיזציה של המערכת, על ההנהגה החילונית שמעדיפה לסגור עסקאות עם פוליטקאים חרדיים על פני "ברית המשרתים".
קל מאוד לתלות הכל בפוליטיקה קטנה. קל לומר שאם רק המנגנון היה שקוף והוגן יותר, והיינו מנתקים בין 'דת' ל'פוליטיקה'. והולכים למחוזות ה'שוק החופשי'. אזי ברור שטובי רבנינו היו מאיישים את המשרות הרמות ביותר. אבל האם זה באמת נכון?
אם ניישר מבט, עם כל הכאב שבדבר, אל זירה שבה אין "דילים", אין פוליטיקה ואין ועדות מינויים: השוק החופשי של הרשתות החברתיות.
במקום שבו הציבור מצביע בShare ובלייק, התמונה ברורה וחד משמעית: רבנים המזוהים עם הזרם הרוחני של ש"ס צוברים פופולריות רבה לאין ערוך מכל רב דתי-לאומי. קחו לדוגמה את אחיו של הנבחר הטרי, הרב זמיר כהן שליט"א.
ההישגים הכבירים של ארגון 'הידברות' והנוכחות המסיבית של הציבור בשיעוריו של הרב זמיר, לא הונדסו על ידי כוחות פוליטיים. אין שם "דיל" עם נציגי העירייה. זהו ה'שוק החופשי' לעילא ולעילא, והציבור – מכל הספקטרום הישראלי – נוהר לשם.
אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו, האם הבעיה היא רק בשיטה הפוליטית? ואולי חוץ מסיפורו של 'דיל', הרב זבדיה והרב זמיר מייצגים שפה רוחנית שהציבור הרחב צמא לה הרבה יותר מהשפה שלנו?
ובסוף, לפעמים הפוליטיקה היא רק הראי של המציאות בשטח.
(בניה מינצר)
נתון אחד איש לא שם לב במודע או שלא, את רב העיר בוחרים בעיקר נציגי בתי הכנסת והתושבים דרך נציגיהם בעירייה. אין מייצג מזה את רצון הציבור. אין לזה קשר לאופן הצבעתם בכנסת. ומה לעשות שגם הציבור המסורתי ובעיקר הוא בהמוניו מעדיף רבנים חרדים. אולי בגלל הכבוד שהוא רוחש לתורה נטו. בעוג הדתיים לאומיים מבזים רבנים גדולים שכל חטאם שלא שירתו בצבא.
נ"ב שירות צבאי לא מעניין את אף אחד ולא קשור לרבנות. אין שום קשר לזה לבין היכולת להתנחל בלבבות. נקודה. נשאל כל חילוני או מסורתי איזה רבנים הוא מכיר יותר? התשובה תהיה תמיד רב חרדי! כי אם רב אז שיהיה רב!