"אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל, בַּר כּוֹכְבָא שְׁמוֹ. אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה, עֵינֵי זֹהַר לוֹ. הוּא הָיָה גִּבּוֹר, הוּא קָרָא לִדְרוֹר. כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ, הוּא הָיָה גִּבּוֹר".

את המילים האלה, המוכרות כמעט לכל מי שגדל כאן בעשורים הראשונים של המדינה, כתב לוין קיפניס, והן הפכו למעין המנון של ל"ג בעומר. היום ספק אם ילדי ישראל שעמלים שבועות באיסוף עצים כבדים מכל פינה אפשרית עד הרגע הגדול של ההדלקה יודעים את מילות השיר, אך בעבר הייתה דמותו של בר כוכבא מרכזית מאוד בחגיגות היום הזה, והעיסוק בנושא המרד והגבורה היהודית, שאמור להיות שמור לחג החנוכה, גלש בימי שיבת ציון המודרנית גם ליום הזה בכל מיני מסורות ומנהגים.

הסיבה לכך היא פרשנות שלפיה תלמידי רבי עקיבא, שמתו בין פסח לעצרת, לא מתו ממחלה אלא במרד נגד הרומאים. רבי עקיבא, כידוע מהמקורות, היה מגדולי התומכים בבר כוכבא ואף מתואר כנושא כליו. על פי ההסבר הזה, בי"ח אייר פרץ המרד, ואז השיאו משואות, או שבאותו יום נחלו לוחמי בר כוכבא ניצחון כלשהו, והתאריך הזה היה לחגיגה לאומית.

בעת החדשה, כאשר חיפשו אחר דמויות מהעבר לגייסן כדי ליצור מודל לחיקוי, בר כוכבא היה כתובת טבעית למשימה. התיאורים של כוחו הבלתי טבעי, התעוזה לצאת למרד נגד האימפריה הרומית, מה צריך יותר מזה? מוסיפים אגדה על בריחה על גבו של אריה, ואנחנו מסודרים.

וכך יצא של"ג בעומר קיבל עם השנים אופי חדש במקביל לשמירה על המסורות הקיימות של ההילולה במירון והדלקת המדורות, כזה שנולד פחות מהחלטה רשמית ויותר מהתלהבות שצמחה מהשטח. היום הזה הפך להזדמנות לצאת החוצה אל השדות, היערות והשטחים הפתוחים שסביב. בני הנוער צעדו לשם יחד, לא פעם במדי תנועת הנוער ומניפים דגלים, בשירה ובאווירה חגיגית ששטפה את הרחובות. תחרויות ספורט, ירי בחץ וקשת, שדאות ומחנאות וטקסים למיניהם היו לחלק מהחגיגות ויצרו צביון מתחדש ליום החג.

הנוהג לצאת אל השדות ביום הזה לא התחיל בעת החדשה, ויש לו עדויות רבות מהעבר הרחוק יותר. ככל הנראה היה ל"ג בעומר יום חופשה ממוסדות החינוך ונוצל לטיולים ולהפוגה בחיק הטבע. חג ללא חובות או איסורים אפשר יציקת תוכן כמעט חופשית.

נוסף על כך שימש היום הזה נקודת מוצא להקמת ארגונים שרצו לשאוב מהמשמעות החדשה-ישנה שלו השראה לתנועות שהקימו. נצא למסע קצר בעקבות אירועים שהוצמדו ליום הזה.

הידד במעלה!

אומנם תאריך ההקמה הרשמי של תנועת בני עקיבא היה כ"ד באדר א' תרפ"ט, אך התאריך שנקבע ליום ההקמה הוא ל"ג בעומר. ביום זה נמנו בתנועה שמונים חניכים קבועים, וזו הייתה סיבה טובה דייה להחיל על היום הזה עוד מאורע היסטורי חשוב שמתחבר עם שמה של התנועה המנציחה את שמו של רבי עקיבא.

בריאיון שנערך עם יחיאל אליאש, ממייסדי התנועה, הוא סיפר כך: "התאספנו מספר חברים וכל אחד 'זרק' שם לחלל. מכל השמות שהועלו 'תפסה' אותנו מיד הצעתו של אברהם קסטנבוים ז"ל, מי שהיה חבר במרכז העולמי של 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי'. הוא הציע את השם 'בני עקיבא', וזה הדליק אותנו. רבי עקיבא סימל בעינינו יותר מכל שם אחר את רעיון התורה ועבודה. הוא היה גם פועל, גם רועה צאן, גם לוחם לאומי וגם תלמיד חכם, והשקיע את עצמו בדל"ת אמותיה של תורה והלכה. רבי עקיבא ראה בכל אדם – אדם, וזו הייתה גם תפיסתנו: לא להרחיק אלא לקרב. אנו תלמידיו של רבי עקיבא – אנו רבי עקיבא".

שילוב דמותו של רבי עקיבא, שהיה שותף למרד בר כוכבא ונוסף על כך לימד אותנו "ואהבת לרעך כמוך", היה מתכון מצוין לגיבוש ערכי יסוד של תנועת נוער דתי בימים סוערים אלו של שנת תרפ"ט. עברו פחות ממאה שנה, והתנועה צמחה משמונים חניכים ל-80,000 חניכים, והיא חיה ותוססת ופעילה בכל תחום בחברה הישראלית. לא רע בכלל.

כל בחור וטוב לנשק

הנסיבות להקמת הפלמ"ח היו בעיקר החששות מהתקדמותו של הצבא הגרמני, שכבר כבש חלקים גדולים מאירופה והיה בדרכו לארץ ישראל. בריטניה עוד עמדה בפרץ, אך לא היה ברור אם תצליח בכך לאורך זמן, והבריטים עצמם הבינו שיש להקים כוח מקומי בדחיפות שישמש, אם וכאשר, לפעולות הגנה, סיור וחבלה ברחבי הארץ. לימים נוצר ההווי המיוחד של הארגון עם החיבור להתיישבות העובדת במקביל ללחימה עיקשת במלחמת העצמאות.

וכך הוקם הפלמ״ח בל״ג בעומר תש"א (1941), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כוח מחץ מובחר שנועד לתת מענה מהיר ומקצועי לאיומים הביטחוניים על היישוב העברי בארץ ישראל. כבר עם הקמתו הוטלה עליו משימה מבצעית ראשונה וחשובה: השתתפות בפעולה חשאית בשיתוף פעולה עם הבריטים נגד כוחות וישי בלבנון ובסוריה. מפקד בריטי ו-23 לוחמים עברים יצאו בסירה אל טריפולי שבלבנון כדי לפגע בבתי הזיקוק שם, ובתוך כמה שעות הגיעו אל מול החוף הלבנוני ושידרו "הכול בסדר". אך זה היה השדר האחרון, ומסיבה שעד היום לא לגמרי הובהרה טבעה הסירה על צוותה.

בשנת תשס"ג החליטה הממשלה להפוך את ל״ג בעומר ליום הוקרה קבוע למערך המילואים

אף שהמבצע לווה באבדות קשות, הוא סימן את תחילת דרכו של הפלמ״ח ככוח לוחם והניח את היסודות למורשתו בתולדות הביטחון של ישראל. אנו מכירים את האירוע הזה בשמו כ"ג יורדי הסירה, ובשנים האחרונות יש הקוראים לו כ"ד יורדי הסירה, שכן הם מונים גם את המפקד הבריטי.

אולי עוד קשר מעניין ליום הזה הוא שאחד מסמלי הפלמ"ח הוא ההתכנסות סביב המדורה, כפי שתיאר נתן אלתרמן בשיר 'מסביב למדורה': "וְיָשְׁבָה בּוֹ עֲדַת נְעָרִים, בְּנֵי בְּלִי שֵׁם, חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וּבֶרֶךְ, הֵם הִקְשִׁיבוּ הַקְשֵׁב וְהַחֲרֵשׁ, אוֹ שִׁלְּבוּ בַּשִּׂיחָה דְּבַר וִכּוּחַ. לִפְנֵיהֶם עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ מְדוּרָה חָגָה נָעָה בָּרוּחַ".

הנוער העברי נקרא לדגל!

במקביל להקמת הפלמ"ח הוקם רשמית בל"ג בעומר תש"א גם הגדנ"ע – גדודי הנוער – שמטרתם הייתה לאמן את בני הנוער לקראת שירותם הצבאי באימוני כושר גופני ובאימוני לחימה שיהפכו את הנער הצעיר ללוחם קשוח בבוא היום. לא הכול ביישוב העברי הסכימו עם נחיצותם של אימונים צבאיים לנערים בתיכון, אך המציאות הייתה חזקה מכל תאוריה חינוכית.

הקשר בין ל"ג בעומר לגדנ"ע נולד כמעט באופן טבעי מתוך אותה רוח חלוצית לוחמת שעיצבה את דמותו של היום באותה תקופה. ל"ג בעומר, שזוהה כבר מראשית הציונות עם מרד בר כוכבא ועם דימוי של גבורה יהודית, היה במה אידיאלית לפעילויות שמדגישות כושר, משמעת ורוח לחימה.

התאריך הזה לא נשאר רק נקודת ציון זמנית, ומחנות הגדנ"ע השתלבו היטב באירועי ל"ג בעומר, שכללו יציאה לשטח, הקמת מחנות, אימונים בסיסיים, תחרויות ואתגרים קבוצתיים. לצד המדורות והאווירה החגיגית נוצר גם ממד חינוכי ביטחוני ברור: חיבור בין חג שמסמל מרד וחירות לדור צעיר שמתכונן לקבל עליו אחריות להגנת הארץ. כך הפך ל"ג בעומר בעיני רבים מבני הנוער ליום של גיבוש ושל הכנה לקראת אתגרי הביטחון של המדינה שבדרך, ואחר כך גם של המדינה הצעירה.

היום הזה הוקדש לתחרויות קליעה שגלשו גם אל הימים שכבר הייתה לנו מדינה וצבא, וסמל הגדנ"ע, הכולל חץ וקשת, מדגיש זאת בבירור. ייתכן בהחלט שעניין הקליעה מתחבר למנהג לצאת אל היערות בל"ג בעומר ולירות בחץ וקשת, מנהג שמקפידים עליו עד היום בחסידויות למיניהן.

צה"ל – פקודה ראשונה

עוד לפני שהוכרזה באופן רשמי הקמת צבא יהודי נלחמו מיטב בחורינו בשדות הקרב ברחבי הארץ במסגרות של אצ"ל, לח"י, ההגנה ופלמ"ח. אך לאחר שהוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל הגיע הזמן להכריז גם על הקמת צבא רשמי של המדינה, וגם להדגיש היטב שיש לנו עכשיו צבא אחד ולא אוסף ארגונים עצמאיים.

ההחלטה הזו התקבלה אף היא בערב ל"ג בעומר תש"ח, בישיבת ממשלה מיוחדת. וכך נכתב בפקודה הראשונה של צה"ל: "עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר. עצום ורב החוב שחייב הישוב והעם היהודי להגנה בכל שלבי קיומה והתפתחותה, מהניצנים הבודדים בימי היסוד הראשונים – בפתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, ראש פינה, זכרון יעקב, מתולה, דרך 'השומר' של חלוצי העליה השניה, הלגיון העברי במלחמת העולם הראשונה, מגיני תל חי, והגידול המתמיד של ארגון הגנה ארצי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הקמת חיל הנוטרים במאורעות 1939–1936, יסוד הפלמ"ח וגדודי חי"ש, ההתנדבות ההמונית במלחמת העולם השניה והקמת הבריגדה העברית הראשונה, ועד מאבקה האדיר של ההגנה במחצית הראשונה של המלחמה נגדנו מ-30 בנובמבר 1947 עד 31 במאי 1948… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'".

יום ההוקרה למערך המילואים

ובהמשך ליום הקמת צה"ל, בשנת תשס"ג החליטה הממשלה להפוך את ל״ג בעומר ליום הוקרה קבוע למערך המילואים, יום שמוקדש להערכה כלפי מי שממשיכים לשרת גם בשגרה וגם בשעת חירום. ביום זה נערכים אירועים ממלכתיים, ובהם דיונים מיוחדים בכנסת, קבלת פנים ליחידת מילואים מצטיינת בבית הנשיא וחלוקת תעודות הצטיינות מהרמטכ״ל. גם צה״ל והרשויות המקומיות מארגנים אירועים משלהם כדי לתת במה רחבה להוקרה הזו.

לאורך כל שנותיה של המדינה, ובייחוד במלחמות למיניהן, למדנו להכיר את חשיבות מערך המילואים, ובשנים האחרונות, מפרוץ מלחמת התקומה, התבלט עוד יותר הצורך בחיילי מילואים המחזיקים את הלחימה בכל החזיתות. למדנו כמה צריך להעלות על נס את תרומתם ואת מסירותם של לוחמי המילואים שנלחמים בחזיתות למיניהן. זה היום לומר תודה!