הקלדה מהירה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, אבל כמעט כל אחד עצר פעם ושאל את עצמו: למה האותיות במקלדת העברית מסודרות ככה? זה לא נראה הגיוני, זה לא לפי סדר ה-א'-ב' וזה בטח לא הכי נוח שיש. מתברר שהסיפור הזה מתחיל הרבה לפני המצאת המחשב, במקום הכי יהודי שיש.
סדר המקלדת שכולנו מכירים נוצר במקור עבור מכונות כתיבה בשפת היידיש לפני יותר מ-100 שנה. בשנת 1903, חברת רמינגטון הוציאה את מכונת הכתיבה הראשונה ביידיש. המהנדסים רצו שהעבודה תהיה קלה, ולכן הם שמו את האותיות הכי נפוצות בשפה הזאת – כמו ע', י', א' ו-ט' – ממש במרכז המקלדת. שאר האותיות, אלו שמשתמשים בהן פחות, נדחקו לצדדים.
בגלל שביידיש האותיות האלו משמשות כתנועות, המקלדות של פעם נראו קצת אחרת. היו בהן מקשים מיוחדים שלא קיימים היום, כמו פ' דגושה, ב' דגושה וצירופים כמו "יי" ו-"וו". המכונות האלו היו להיט ענק אצל יהודי אירופה וארצות הברית, ואפילו סופרים מפורסמים כמו י"ל פרץ התחילו להשתמש בהן באופן קבוע.
איך זה הגיע למחשב שלנו?
ההצלחה הייתה כל כך גדולה, שחברות מתחרות כמו אנדרווד פשוט העתיקו את סידור האותיות הזה בשנת 1911. ככה זה השתרש כסטנדרט בקרב הכותבים היהודים של אותה תקופה, שהשתמשו באותן מכונות גם לכתיבה בעברית. בשנות ה-40 של המאה הקודמת הפופולריות של היידיש ירדה, אבל הרגלי הכתיבה נשארו חזקים.
כאשר יוצרו מכונות הכתיבה הראשונות בעברית המודרנית, היצרנים הורידו את המקשים המיוחדים של היידיש, אבל הם שמרו על מיקום האותיות הבסיסי. מה שחסך מהמשתמשים ללמוד להקליד מחדש. כשהגיעו המחשבים האישיים בשנות ה-80, חברות כמו IBM פשוט לקחו את מה שהיה פעם במכונות הכתיבה והעתיקו אותו למקלדת המודרנית שלנו.
אפשר לתקן את זה?
התוצאה של כל התהליך הזה היא סידור שגורם להקלדה להיות איטית ופחות יעילה בעברית, כי הוא פשוט לא מותאם לתפוצת האותיות בשפה שלנו היום. מכון התקנים הישראלי ניסה בעבר להוציא תקן חדש שיעשה סדר, ימנע בלבול בין אותיות דומות כמו ו' ו-ן' סופית, ויעזור לנו להקליד מהר יותר.
אבל נראה שהרגלים ישנים קשה לשנות. למרות כל הניסיונות והתקנים החדשים, רובנו ממשיכים להשתמש באותו סידור היסטורי.
