במהלך טקס החיילים המצטיינים שנערך בבית הנשיא ביום רביעי, נרשם רגע מזכך של תקווה שחיבר בין שבי לגבורה. אלון אהל, ששב מהשבי, ודביר בובליל, לוחם גדוד 51 בחטיבת גולני שנפצע באורח אנוש בקרבות הגבורה בשמחת תורה, עלו יחד לבמה. השניים קיימו שיח פתוח על המסע המטלטל שעברו וביצעו יחד את "שיר ללא שם" לעיני הקהל הנרגש.

אלון אהל שיתף בזיכרונות מהימים החשוכים וסיפר איך המוזיקה הייתה עבורו עוגן של שפיות בתוך התופת. "הייתי שם 50 מטר מתחת לאדמה, קשור רגליים, נראה ממש כמו גופה – ויכולתי רק לחלום על הרגעים האלה, לשבת פה ולנגן מולכם", אמר אלון. הוא הסביר כי דמיין את המעמד הזה שוב ושוב כדי לשמור על האופטימיות ולחזק את האמונה שיזכה לשוב אל עמו.

צילום: בית הנשיא

"הם יצאו להילחם כדי שאחזור"

החזרה הביתה גילתה לאלון את עוצמת האהבה והערבות ההדדית בעם ישראל. "לחזור ולגלות שלא הפסיקו להילחם עליי – זה פשוט מטורף. מילואימניקים, אותם אנשים עם ילדים, משאירים אותם בבית והם יוצאים להילחם כדי שאני אחזור הביתה. אז עכשיו לשבת פה ולנגן, זו סגירת מעגל עבורי", הוסיף אלון בהוקרה עמוקה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון.

לצדו של אלון עמד דביר בובליל, שסיפור שיקומו הוא עדות חיה לנחישות היהודית. דביר שיתף בכנות על ההתעוררות בבית החולים למציאות שבה איבד תשעה מחבריו ליחידה בקרב. "בסוף, ברוך ה', השתקמתי, ואני עדיין משתקם – הצלחתי לחזור לנגן – עוד לא כמו פעם, בכוונה אני אומר עוד לא – כי זה יהיה כמו פעם", הבטיח דביר בנחישות המאפיינת את לוחמי גולני.

אהבה שמנצחת את הכל

דביר תיאר את תחושת השליחות המלווה אותו גם לאחר הפציעה הקשה. "זו סיטואציה שנכפית עליך. אתה נפצע, אתה לא בוחר להיפצע או להיות גיבור, ובסוף גם גיליתי שיש חטופים וזה מאוד מאכזב. אתה לא אשם, אבל בתחושה נכשלת. לא שמרת על המדינה ועל אנשים שאתה אפילו לא מכיר אבל אוהב כי הם חלק מהעם", שיתף דביר בכאב המהול באהבת ישראל גדולה.

השיח, שנערך בסימן תקווה וערבות הדדית, חתם את הטקס במסר של אחדות ואמונה בצדקת הדרך. המפגש בין שורד השבי ללוחם הפצוע המחיש את הרוח הגדולה של העם, שמתוך השבר והכאב בוחר שוב ושוב בחיים, במוזיקה ובתקומה.