שנים ארוכות התרגלתי, כעיתונאי המסקר את מרחבי יהודה ושומרון, לחיות בריטואל קבוע ומתיש. זה היה מחול שדים תקשורתי שהתנהל כמו שעון שוויצרי: בכל פעם שהייתי מעלה פרסום ראשון בחדשות 14 על תכנון של שכונה חדשה, על אישור של תב"ע ביישוב מרוחק או אפילו על הצבת קרוון בודד על גבעה נידחת, המערכת המשומנת של השמאל הקיצוני הייתה נכנסת לפעולה.

השיטה הייתה ברורה: בתוך דקות מרגע הפרסום שלי היו אתר הארגון שלום עכשיו וגרורותיו מהדהדים את הידיעה בכותרות זועקות. משם הייתה קצרה במיוחד הדרך לניו יורק טיימס, ל-BBC ולשולחנות הדיונים בבריסל ובניו יורק. הם עקבו אחרי כל מטר של בטון ביהודה ושומרון בזכוכית מגדלת והפכו כל אישור טכני ל"פשע מלחמה" וכל הנחת אבן פינה ל"סוף חזון השלום". התרגלנו שהבנייה ביהודה ושומרון היא אירוע דרמטי, כמעט מחתרתי, שגורר גלי הדף בין-לאומיים.

זה הפך בשלב מסוים אפילו לבדיחה. בכל פעם שזה קרה הייתי מפרסם את הכתבה שלהם תחת הכותרת "בשלום עכשיו פחות אהבו" והצגתי את ההתמרמרות שלהם מהפרסומים שלנו.

השבוע, כשפרסמתי את הבשורה ההיסטורית על הסדרת שמונה יישובים בבת אחת – מהלך שכולל את גנים וכדים, אותם פצעים פתוחים מימי הגירוש – הכנתי את עצמי למבול. פתחתי את האתרים של ארגוני השמאל הקיצוני, ריעננתי את עמודי ה-X של כתבי החוץ וחיכיתי לראות את הגינויים המוכרים על "גזל אדמות" ועל "חניקת הרצף הפלשתיני".

אבל אז קרה דבר מדהים: דממה. שקט מוחלט. אף לא ציוץ אחד.

מאוהל בודד ליישוב: אליה אביב חזר לראות האם סמוטריץ' עמד במילה שלו

עוצמת הייאוש כגודל המספרים

כשחיפשתי את הסיבה לשקט הבלתי נתפס הזה הבנתי שלא מדובר בתקלה טכנית באתר של שלום עכשיו. מדובר בניצחון אסטרטגי מהדהד שחתום עליו אדם אחד: השר בצלאל סמוטריץ'. השמאל פשוט התייאש. הם הרימו ידיים מול המסה הקריטית של העשייה.

כדי להבין את עוצמת הייאוש של השמאל צריך להסתכל על המספרים – מבהילים להם, מעוררי השראה לנו. מאז נכנס השר סמוטריץ' לתפקידו במשרד הביטחון ובמשרד האוצר עבר קצב הבנייה והסדרת היישובים ביהודה ושומרון ממהירות של צב לטיסה של מטוס סילון. אנחנו כבר לא מדברים על אישור פה ואישור שם. אנחנו מדברים על שינוי גנטי של המערכת.

בקדנציה הזו, בהנהגתו של סמוטריץ', אושרו עשרות אלפי יחידות דיור במועצת התכנון העליונה, מספרים שלא נראו כאן מאז ימי הסכמי אוסלו הארורים. עשרות יישובים וחוות שהיו תלויים באוויר עשורים זוכים להסדרה רשמית, לחיבור לתשתיות קבע, לחשמל, למים ולביטחון. השר סמוטריץ' לא רק בונה בתים; הוא בונה מציאות. הוא פירק את הבירוקרטיה של המנהל האזרחי, העביר סמכויות לידיים אזרחיות והפך את ההתיישבות לחלק בלתי נפרד ומובן מאליו ממדינת ישראל.

ארגוני השמאל, שניזונו תמיד מהיכולת לבודד אירוע אחד ולעורר סביבו פרובוקציה, מצאו את עצמם מול צונאמי של ציונות. כשהשר מאשר 5,000 יחידות דיור ביום אחד ועוד שמונה יישובים ביום שלמחרת ומקצה מיליארדים לכבישים עוקפים שישנו את פני האזור לדורות, לשלום עכשיו פשוט נגמר הדיו בעט. אי אפשר ליצור קמפיין בין-לאומי נגד "כיבוש" כשכל הגבעות מתמלאות בו זמן במנופים. אי אפשר להפוך כל קרוון למשבר דיפלומטי כשהבנייה הופכת לסטנדרט ממשלתי רחב היקף.

הפירגון לסמוטריץ' חייב להיות חזק וצלול. הוא הביא לשולחן משהו שלא היה כאן שנים: תעוזה וחוסר עכבות. בעבר היו שרי ביטחון רועדים מכל טלפון מהבית הלבן ומקפיאים בנייה בגלל "רגישות מדינית", אך סמוטריץ' מסתכל למציאות בעיניים ואומר: הארץ הזו שלנו, ואנחנו נבנה בה בכל כוחנו. הוא הבין שהדרך הטובה ביותר לנצח את קמפיין הדה-לגיטימציה היא פשוט ליצור לגיטימציה בשטח. עובדות בשטח הן התרופה הטובה ביותר לשקרים בתקשורת.

מפת ההתיישבות נחשפת: אלו עשרות היישובים החדשים שאושרו בקבינט

נקודת האל-חזור

השקט של השמאל השבוע הוא תעודת הצטיינות לשר. זהו שקט של ייאוש, שקט של מי שהבין שהגלגל כבר לא יחזור לאחור. כשאנחנו חוזרים לגנים ולכדים, כשאנחנו מחברים את חוות יאיר ואת מצפה זיף לרשת החשמל הארצית, אנחנו לא רק עושים צדק היסטורי – אנחנו מבהירים לאויבינו מבית ומחוץ שהוויכוח נגמר. ההתיישבות אינה "מכשול לשלום", היא השלום עצמו – השלום שבין עם ישראל לאדמתו.

נכון, הדרך עוד ארוכה. יש עוד אלפי דונמים לגאול ועוד מאות נקודות לבסס. אבל המהפכה שהשר סמוטריץ' מוביל יצרה נקודת אל-חזור. אני אמשיך לדווח על כל אבן שמונחת, על כל כביש שנסלל ועל כל יישוב שמוסדר. ואם המחיר הוא השתיקה המיואשת של שלום עכשיו ושל התקשורת העולמית, זו המלודיה היפה ביותר ששמעתי מזה זמן רב.

בצלאל, תמשיך לבנות. אנחנו נמשיך לדווח. ועם ישראל? הוא פשוט ימשיך לחזור הביתה.