פסח הוא החג של הראשית. הוא לוקח אותנו בחזרה אל המקום הבראשיתי, אל האהבה הגדולה שה' אוהב אותנו כימי צאתנו ממצרים. כמו תינוק שנולד, שהאהבה אליו לא תלויה בשום מעשה שהוא עושה. אוהבים ישר את הנשמה שלו, את מי שהוא. בלשונו של הרב קוק זצ"ל – לא הבחירה היא שמאירה בפסח, אלא הסגולה.
האהבה שאינה תלויה במעשים
זה ניכר בברכת הטל, שאינו תלוי כלל במעשים לעומת המטר שיורד לפי 'אם שמוע תשמעו'. זה ניכר במצה הפשוטה, שלא מקבלת טעם ולא יכולה להחמיץ לעולם. זה ניכר בקורבן העומר, קרבן שבא משעורים שהם מאכל בהמה, ודרשו דורשי רשומות: בה-מה.
אין לבהמה עומקים ופוטנציאל, היא מגלה תמיד את מדרגתה. כך אנו כשעומדים מול ה' בראשוניות שלנו, בנשמה שלנו – מתן תורה עוד יגיע, אנחנו עורגים אליו, אבל בינתיים אנחנו רק בתמימות כמו ילד. 'אדם ובהמה תושיע ה".
גבורה וסגולה בימים ההם ובזמן הזה
וזה ניכר בגבורות העצומות. הים נס, הירדן סב לאחור, ההרים רוקדים, מצרים מוכה ונשברת, איראן וגרורותיה מוכות ונשברות. שום דבר בעולם הזה לא עומד בפני הפלא שהוא סגולת ישראל.
שיר השירים שנקרא השבת הוא כולו שיר האהבה הזה. כנסת ישראל חוזרת לדודה באהבה ונזכרת ביחס הראשוני, האמיתי שלה אליו. והוא נזכר, זכרתי לך חסד נעוריך. האהבה הזאת בוקעת וקורעת את הכל, בימים ההם ובזמן הזה.
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". שבת שלום וחג שמח!
