השנאה לישראל, "אויבת האסלאם", ליוותה את המהפכה האיראנית מההתחלה. ח'ומייני האשים את השאה בשיתוף פעולה עם ישראל ותיאר אותה במוטיבים אנטישמיים. מייד לאחר שתפס את השלטון הסתערו מאמיניו על שגרירות ישראל. הוא העביר אותה ליאסר ערפאת, ומייד לאחר מכן החל לטוות את רשת הטרור בדרך להשמדת ישראל. ובכן, מה בעצם רוצה מדינה עצומה של עשרות מיליוני בני אדם ממדינה קטנה כל כך שרחוקה ממנה יותר מאלפיים קילומטרים?
כדי להבין את שורש המשיחיות הזו ואת האובססיה האיראנית כלפי ישראל כדאי להקשיב לתזה המרתקת שפורס פרופ' רונן א' כהן, חוקר המהפכה האסלאמית מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל. לדבריו, הכול מתחיל בזרם השיעי באסלאם ובפיצול בין השיעים לסונים, שהתחיל במקור מוויכוח על שליטה: עלי, חתנו של מוחמד, טען שהוא שצריך למלא את מקומו של מוחמד.
האירוע המכונן של השיעים היה קרב כרבלא, שניטש לפני כ-1,350 שנה בן השיעים לסונים. השיעים הפסידו, וחוסיין, נכדו של מוחמד, נהרג. קרב כרבלא והפיכת השיעים למיעוט נרדף עיצבו גם את התפיסה הדתית השיעית. השיעים שמים דגש על הנרדפות של ה"צדיקים" ועל הצדק הא-לוהי, שכן העולם מלא עוול נגד ה"צדיקים". המוסלמי חייב לפעול (לטווח הארוך) נגד העוול, ומאבק נגד עוול חשוב יותר מהצלחה פוליטית. מהסיבה הזו טקסי האבל, הבכי והעצבות תופסים מקום מרכזי אצל השיעים. על פי התפיסה השיעית, האבל הוא המנוע של המהפכה.
"שני הכוחות המרכזיים שמעצבים את הנפש השיעית באיראן הם טראומה עמוקה של נרדפות גלותית וציפייה אקטיבית, כמעט בוערת, לגאולה משיחית. אלו בדיוק הכוחות שהניעו את היהדות לאורך אלפיים שנות גלות". ההקבלה הזו, הוא מדגיש, אינה יוצרת קרבה אלא בדיוק להפך – ברמה התאולוגית והפסיכולוגית היא יוצרת מעין מאבק תת-מודע ואלים על אותו תפקיד קוסמי בהיסטוריה האנושית.
כהן מסביר כי הפרסים אימצו את השיעה כדי לבדל את עצמם מהערבים. לפני כ-500 שנה חודשה העצמאות הפוליטית של פרס-איראן, והשיעים היו לראשונה לבעלי מדינה משלהם. לדבריו, החזון האיראני מתמודד עם דיסוננס מרתק: מצד אחד כפרסים הם מביטים בבוז מסוים על הערביות הסובבת אותם, רואים בה גורם נחשל ובור, ולכן מקדשים את הקדמה ומפתחים עולמות של מדע וידע. מצד שני הם מחברים את אותה קדמה טכנולוגית ומדעית באופן מוחלט ובלתי מתפשר למשיחיות אקטיבית וחרדתית.
כהן מצביע על השינוי התאולוגי שחולל ח'ומייני בדת השיעית עצמה. לפני ח'ומייני הייתה הפרדה בין הנהגת המדינה הפרסית לאנשי הדת: השיעים האמינו כי צריך לשבת ולהמתין למהדי (המשיח), אבל ח'ומייני חולל מהפכה בתגובה על החילוניות של משטר השאה. ד"ר רפאל בן לוי, עמית במכון משגב וראש תוכנית צ'רצ'יל במכון ארגמן, מסביר שהמשטר השיעי באיראן רואה בעצמו גורם מרכזי שאינו מערב ואינו מזרח, אלא נועד להביא את האור לעולם דרך שלטון האסלאם. תפיסה זו פועלת לא רק מאינטרסים של כוח אלא מתוך יומרה עמוקה להביא בשורה חדשה לעולם.
מעניין שמבחינה היסטורית הגיעה המהפכה אחרי שיבת ציון, ואם נדייק, בתהליך עוקב להתעוררות האמונית שאחרי מלחמת ששת הימים של תנועה משיחית ליישוב הארץ ממקום אמוני.
האידאולוגיה השיעית-איראנית מתנגדת לחילוניות המערבית ודורשת את נוכחותו של הא-ל במרכז ההוויה המדינית. כאן בדיוק נכנסת ישראל לתמונה. מתוך הסתכלות זו האיראנים מזהים כי ישראל מייצגת בעצמה מודל ייחודי המשלב בין מדינאות לאמונה דתית (או לפחות גרעין משיחי-היסטורי). עובדה זו הופכת את המאבק הישראלי-איראני להתנגשות תאולוגית עמוקה על האופן הנכון לשלב בין שמיים וארץ במדינה.
בן לוי מאיר את הדינמיקה הזו מזווית חדה וכמעט אירונית. במובן מסוים, מסביר בן לוי, האיראנים מנסים לעשות היום באופן יזום ונוקשה את מה שישראל עשתה הלכה למעשה ובלי שתכננה את כל השלבים מראש. הם מנסים ליצור ישות ריבונית גאולית ועוצמתית. אך בעוד הפרויקט הישראלי צמח והפך למעצמה אזורית, אצל האיראנים הדברים התעוותו. הניסיון לכפות את החזון הזה בכוח מוביל אותם פעם אחר פעם למשברים, לכלכלה קורסת ולבידוד, בעוד המודל הישראלי משגשג.
הזעם כלפי ישראל הוא אפוא תמהיל של כעס על המערביות עם זיהוי של שאיפה משיחית תת-מודעת שהישראלים עצמם אולי לא תמיד מודים בה. המסקנה האיראנית בלתי נמנעת: שתי שאיפות משיחיות וגאוליות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. גם אם מפרידים ביניהן אלפיים קילומטרים של מדבר, במישור הרעיוני יש מקום רק לאחת.
הדפוס העמלקי: מלחמה גם במחיר פגיעה עצמית
השיחות שלנו עם הרב איציק שפירא והרב ראובן פיירמן מצליחות להבקיע את המאבק הזה למקום תשתיתי יותר. הרב פיירמן מזהה בהתנהלות האיראנית דפוס עמלקי מובהק. ההתייבשות הכלכלית של איראן והשקעתה את כל משאביה בפרויקט אחד של עימות מעידות על רצינות תהומית ועל מוכנות ללכת עד הסוף גם במחיר של הקרבה עצמית. לדבריו, זהו בדיוק המאפיין הראשון של עמלק.
"יש הרבה אנטישמים בעולם", מסביר הרב פיירמן, "אבל רוב האנטישמים בעולם הם סתם טיפשים. יש אנטישמים שמוכנים ללכת עד הסוף, מקריבים את עצמם, את עמם, את ארצם, כדי להילחם במה שהיהדות מייצגת גם במחיר השמדה עצמית. זאת תכונה של כוח שמכונה בתורה עמלקיות". התכונה הזו משולה בדברי חז"ל למי שקופץ ראשון לתוך אמבטיה רותחת. הוא אומנם נכווה ונשרף בעצמו, אך הוא מקרר אותה לאחרים.
כדי להמחיש שהדפוס הזה אינו נובע מטירוף או מחוסר היגיון אלא דווקא ממשנה אידיאליסטית סדורה ומחושבת, הרב פיירמן מצביע על קווי הדמיון להיטלר ימ"ש ולמכונת ההשמדה הנאצית. "הנאצים הגרמנים, במלחמת העולם השנייה, בשביל להרוג שישה מיליון יהודים הקריבו עשרה מיליון גרמנים. היסטוריית המשימה של השמדת היהודים הייתה המניע של היטלר למלחמת העולם ולמהלכים הלא-רציונליים לכאורה כשנכנס לרוסיה, ולכן לא נבלמה גם כשהיה ברור שהגרמנים משלמים עליה במחיר הפסד בקרבות".
המאבק על דמותו של האדם החדש
אם האיראנים, בדומה לתנועות עמלקיות קודמות בהיסטוריה, מוכנים להקריב הרבה כל כך, נשאלת השאלה: מהי אותה משנה מוסדרת ואידיאליסטית שלשמה הם נאבקים בחירוף נפש שכזה? "עיקר עניינו של עמלק אינו הגמוניה. הכול מסתובב סביב אינטרסים. אלו סתם מלחמות טיפשיות", מבהיר הרב פיירמן, "אבל יש מלחמות שזה העניין שלהן: ליצור אדם חדש".
הרב פיירמן מזכיר שהנאצים שאפו ליצור "אוברמנש" (האדם העליון) משוחרר ממצפון וממוסר, שבהם ראו המצאה יהודית מחלישה. אבל הרב פיירמן אינו עוצר בהקבלה רעיונית או פילוסופית בלבד. בעיניו הקשר בין מכונת ההשמדה הנאצית ובין האסלאם הרדיקלי של ימינו, ובפרט לאיראן, אינו רק דמיון אידאולוגי מקרי או השוואה ספרותית אלא עובדה היסטורית של ממש. העברת השרביט של הכוח העמלקי, הוא מסביר, התרחשה בפועל במפגשים מתועדים.
"היטלר הזמין את חאג' אמין אל-חוסייני אליו לשיחה והפגיש אותו עם אייכמן ועם הימלר", מתאר הרב פיירמן. באותם מפגשים היסטוריים בכירי המשטר הנאצי "הדריכו אותו איך להמשיך את הכוח הזה, העמלקי, הלאה לדורות הבאים – להשמדת היהודים". כלומר, התפיסה הנאצית יובאה במכוון למזרח התיכון כדי ליצור את התשתית למאבק הבא נגד ישראל.
הברית הבלתי קדושה: איראן, הפרוגרס ואידאולוגיית הכניעה
ובכן, מהו אותו מין אנושי חדש שהציר האיראני שואף ליצור? כדי להבין את עומק השאיפה הזו ואת עיצובה בפועל מול העולם המערבי צריך לצלול אל הניתוח של הרב איציק שפירא. הניתוח שלו מצליח לפשט את המכניקה שמאחורי הפעולה האיראנית העולמית ומסביר מדוע מדינה דתית כל כך משקיעה מאמץ אדיר בחיזוק תנועות הפרוגרס במערב.
הרב שפירא מצביע על המאמצים של האסלאם בכלל ושל איראן וגרורותיה בפרט להביא לניצחונה של קמלה האריס בבחירות, כולל ניסיון לחסל את טראמפ, וכן על השפעתם באוניברסיטאות במערב. במבט ראשון החיבור בין משטר האייתוללות השמרני לתנועות הפרוגרסיביות בארצות הברית ובאירופה נשמע סתירה מוחלטת. אך הרב שפירא מציג טענה מטלטלת:
ההשפעה ההרסנית ביותר של איראן על העולם איננה בהכרח תוכנית הגרעין או ארגוני הפרוקסי אלא דווקא שיתוף הפעולה העמוק שלה עם הפרוגרס. האיראנים זיהו לדבריו בפרוגרס מכשיר אסטרטגי ותאולוגי להחלשת המערב הנוצרי.
התפיסה האיראנית-אסלאמיסטית רואה בעולם המערבי, שאימץ את רעיונות הפרוגרס, ישות חלשה ונקבית. המטרה שלהם אינה שהעולם יהפוך לפרוגרסיבי באמת, אלא לנצל את הרעיונות הללו – ובהם דמוקרטיה, הכלה וסובלנות – כדי לחדור פנימה ולפרק את החברה המערבית. מרכז התפיסה הדתית של האסלאם (וזה גם הפירוש של המילה אסלאם) היא הכנעה בפני הא-ל. האסלאם כמו הנצרות לקחה מהיהדות את האמונה בא-ל אחד, אבל החוויה הדתית המוסלמית היא של כניעה מפני א-ל חזק, ולכן גם אכזרי. האכזריות שלו מדגישה את הכניעה מפניו.
לכן אותו מין אנושי חדש שהם שואפים ליצור הוא אדם נטול בחירה, אדם שמוכנע באכזריות ונתון תחת עול דתי כוחני. זו הסיבה שהאכזריות הקיצונית שלהם – בין שהיא מופנית כלפי נשים באיראן המסרבות לעטות חיג'אב ובין שכלפי חברות מערביות שלמות – נתפסת בעיניהם אקט דתי עליון. הם משתמשים בכוחנות כדי לדמות את עצמם לאותו א-ל אכזרי הדורש את כניעת העולם כולו.
הסוד הישראלי: אמונה מתוך חירות
כאן בדיוק נכנסת ישראל לתמונה, וכאן גם מתברר מדוע היא האויב המוחלט של התזה האיראנית-אסלאמית.
הדגם היהודי שישראל מייצגת בעצם קיומה עומד בניגוד תהומי לכל מה שהאיראנים מנסים לקדם. לפי היהדות אפשר להאמין בא-ל אחד מופשט וטהור שהקשר איתו ממשי ועמוק, וכל זה בלי שום צורך בכוחנות או באכזריות. "היהדות מציבה קשר עם הא-ל שהוא עובדתי, בחירי ולא כוחני", מדגיש הרב שפירא. מבחינת התפיסה השיעית, יהדות כזו היא בגדר איום עצום, כמעט כפירה. אמונה בא-ל שאינו דורש כניעה אכזרית נתפסת בעיניהם חולשה. "מבחינתם זה אוויר. אתה מאמין בכלום. אין פה משהו שאתה יכול לקחת אותו חזק".
ה-DNA היהודי, מציין הרב שפירא, מושתת על קשר בחירי, מתוך בחירה ולא מתוך כפייה, כמו במעמד הר סיני, שבו אמרנו "נעשה ונשמע" מרצון. תודעת הבחירה הזו מולידה חירות פנימית עמוקה שפשוט אינה מסוגלת להתכופף בפני אכזריות עיוורת ולהיכנע לה.
המציאות הזו הופכת את עצם קיומה של מדינת ישראל לניגוד בלתי נסבל לתאולוגיה השיעית-איראנית. ישראל, המבוססת על תשתית של חירות ובחירה, מייצגת בעצם חייה את קריסת התזה של האסלאם הרדיקלי, והיא עושה זאת בלי שהישראלי הממוצע אפילו מודע תמיד למשקל התאולוגי העצום שהוא נושא על כתפיו.
קריסת התזה והמהפכה הרביעית
לנוכח ההתנגשות התאולוגית הזו, קריסתו הפיזית והצבאית של הציר האיראני שאנו עדים לה בימים אלה אינה רק אירוע גאופוליטי. המשמעות המעשית של פירוק טבעת החנק האיראנית היא בראש ובראשונה מכה אידאולוגית אנושה לחזון האדם החדש והכנוע שהם ניסו להשליט. הכוחנות העיוורת שנועדה לאלץ את המציאות להתכופף נבלמה, והתזה שלהם ספגה מהלומה תפיסתית אדירה.
מה נוצר כעת מבחינה רוחנית? לאן פנינו מועדות אחרי שהכוח הזה מאבד את אחיזתו?
בעיני הרב פיירמן, למכה שהונחתה על איראן יש משמעות היסטורית עצומה, אך הוא מזהיר מיומרה מופרזת של סיום המאבק לחלוטין. "אני לא חושב שברגע שנפרק את איראן נגמר עמלק בעולם", הוא מדייק. "העמלקים נשארו, אבל אין להם ביטוי מדיני. אין להם עוצמה של מדינה". התפרקותה של איראן שומטת את הקרקע תחת היכולת של האידאולוגיה הזו להפעיל כוח שלטוני ומדינתי מסודר.
שבירת הכוח המדיני של עמלק מעבירה אותנו, לדברי הרב פיירמן, לשלב הבא, המתקדם יותר במהלך ההיסטורי.
הוא מזכיר את דברי הגמרא במסכת סנהדרין על שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד מלך, למחות את זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. "אנחנו עכשיו בשלב מאוד מאוד מתקדם לקראת בניית בית המקדש", הוא קובע. לכן המוקד עכשיו עובר פנימה: "הכול בתוכנו. תיקון, חזרה בתשובה, העמקה של ידיעת היהדות, תורה".
לעומתו הרב איציק שפירא קושר את ההצלחה מול איראן במישרין לתהליכי העומק שעוברת החברה הישראלית. בעיניו פירוק התזה של הכניעה האיראנית פותח פתח אדיר לאנושות כולה. "הכניעה שהם רצו להכניע את המערב יצרה תאווה אדירה של שליטה, וגם במערב הייתה איזו כניעה לדבר הזה. כל זה משתנה עכשיו," אומר הרב שפירא. "זה פותח את הדלת לאמונה דתית טהורה יותר".
הרב שפירא תולה את המשך המהלך בהתחזקות האמונית הפנימית שמתרחשת כעת בישראל, שתקרין החוצה אל העולם כולו. הוא משתמש במושג "המהפכה הרביעית" – מונח שטבע הרב יצחק גינזבורג – שעניינו השלב שעם ישראל יוצא בו מההסתגרות ומביא בשורה והשפעה רוחנית ישירה לאומות העולם. למעשה מה שניסו האיראנים לעשות באופן מרושע, בכוחנות, באכזריות ומתוך אידאולוגיה של כפייה עולמית, עתיד להתרחש דרך עם ישראל, אך ממקום הפוך לחלוטין: מתוך אמונה, חירות ובחירה חופשית.
איך בדיוק ייראה השינוי הזה בשטח? המהפכה, מסביר הרב שפירא, לא תתרחש רק ברמת ההמונים נטולי הדת, אלא תחלחל עמוק דרך שינוי תפיסתי אצל מובילי הדתות בעצמם. הדתות הגדולות יתחילו לזהות את האור שיונק מעם ישראל ולשנות את התאולוגיה שלהן ולהתאימה לו. כדי להמחיש שהתהליך הזה כבר מתחיל להתרחש מתחת לפני השטח מספר הרב שפירא על קשר אישי שיש לו עם אחד המלומדים ואנשי הדת הבכירים באסלאם. הוא מתאר כי הופתע עמוקות מרמת הבקיאות העצומה של אותו מנהיג מוסלמי ביהדות ומהיכרותו המעמיקה עם העמדות התאולוגיות של רבני ישראל.
המאבק הקוסמי על צלם האדם
בסופו של דבר כשמחברים את המבט הגאופוליטי-לאומי לעומק הניתוח הרוחני, התמונה שמתקבלת צלולה ומטלטלת. מתברר שהתנגשות שתי המשיחיות שדיברו עליהן החוקרים – זו האיראנית וזו הישראלית – איננה רק תחרות על משאבים, על שטחים או אפילו על הגמוניה דתית במזרח התיכון. זהו מאבק קוסמי על צלמו של האדם ועל אופיו של התיקון העולמי. לא בכדי המאבק הזה נמצא במרכז ההתעניינות העולמי.
מצד אחד ניצב פרויקט משיחי-עמלקי חשוך, המונע מטראומה של נרדפות ומתאווה לשליטה מוחלטת. זהו חזון שדורש יצירת אדם חדש באמצעות כניעה מוחלטת, אכזריות, מחיקת החירות והקרבת חיים על מזבחו של א-ל כוחני. מולו ניצב הפרויקט הלאומי הישראלי. גם כשהוא עטוף במעטפת של מדינה מודרנית וחילונית פועם בו אותו DNA רוחני עתיק של חירות, של "נעשה ונשמע" מתוך בחירה ושל קשר חי, טהור ולא-כוחני עם הא-לוהות.
הזעם האיראני כלפי ישראל נובע בדיוק מהמקום הזה: עצם שגשוגה של ישראל, המשלבת חזון גאולי של קיבוץ גלויות עם חיים, חירות וקדמה, הוא מראה בוהקת לכישלון המוחלט של המודל האיראני, שמנסה לכפות את חזונו בכוח וקורס אל חורבן, בידוד ומוות.
קריסתה הפיזית והצבאית של המכונה האיראנית בימים אלה היא הרבה יותר מניצחון ביטחוני או לאומי; היא שבירת הכלים של אידאולוגיית הכניעה. המכה שניחתה על כוחות השחור הללו מנקה את האוויר הרוחני בעולם כולו ומפנה את הבמה. כעת, כשהאיום העמלקי המדיני מאבד את אחיזתו, נפתחת הדלת לשלב הבא: התעוררות פנימית והעמקה אמונית בישראל, וממנה החוצה.
