אלו היו שלושים השנים הרעות. תהליך אוסלו, פירוק ונסיגה מגוש קטיף, מלחמת לבנון השנייה, משפטיזציה משתקת, אובדן האמון בעצמנו. הרדיפה אחרי ההסכם המדיני הייתה כרוכה בתהליך של שקיעה איטית וסהרורית, של אובדן עצמי. השיא היה מתקפת 7 באוקטובר.
אך מתחת לשקיעה שבישרה את סופה של תקופה, עלתה, צמחה והלכה הקומה הבאה של קיומנו. וכמו תמיד בעם ישראל השקיעה היא רק המבוא לקראת הלידה הבאה, ונקודת השפל עצמה הדליקה את ההתעוררות הגדולה.
"צום ובכי ומספד"
שלושים שנה בנה ציר הרשע את טבעת האש. זרועות תמנון מצפון ומדרום, מפנים ומחוץ, מבול אין-סופי של טילים, צבא מתאבדים, וראש אחד, עמלקי-אסלאמי מוגן היטב, שבונה את הנשק להשמדה המונית. ומעל הכול נישאה טבעת האש על כפי מערב עייף וישראל מנומנמת, שקועה במשתאות רב-תרבותיים ובפנטזיות כפר גלובלי, שוכחת את עצמה ואת זהותה, מאבדת את תודעת קיומה.
לא היה אפשר לגדוע זרוע אחת לבדה. לא היה אפשר להגיע לראש הנחש בלי עימות כולל עם הזרועות ועם הגוף. לא היה אפשר להילחם בכל אלה יחד ולהימנע מסכנה גדולה ומצפי למחיר כבד בנפש. אך בעיקר קוצר הרוח וחוסר הגיבוי של העורף למלחמת מנע, למלחמה רב-זירתית, לספיגת אבדות, על רקע העייפות, ההססנות והספק הפנימי, הם שהותירו אותנו תקועים עמוק בסיפורי אשליות על אינטרסים כלכליים והרתעה אפקטיבית, בשולי דרך ללא מוצא.
וככל שעבר הזמן, המחיר רק עלה והלך ותפח. ואז הגיע רגע השפל, הרגע שכל זה היה אמור להתפוצץ עלינו, הרגע שבו זיהה צורר היהודים את שיא חולשתנו; והוא ניסה את כוחו והביא ליום קשה מאוד לישראל. מתקפת שמחת תורה.
"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"
באותם רגעים ראינו בעיקר את השפל ואת מחירו הכבד. שילמנו עליו בדמים רבים ובריבית דריבית. אך ברגע זה גם התהפכנו בתוכנו: האריה התעורר. עדיין לא התחלנו לתקן באמת את כל הקונספציות והחולשות, אבל משהו גדול יותר ניעור בנפשנו. המכה, הקושי, הייסורים, הבשלות הפנימית – כל אלה רוממו אותנו בבת אחת ושחררו משהו מהגבורה שהייתה כלואה קודם בתודעה.
ואז הכול התהפך: האויב הקטן ביותר גרם לנו הכי הרבה נזק, אך ככל שעלתה ההתעוררות שלנו, נפלו ביתר קלות האויבים הגדולים יותר, זרועות התמנון הארוכות יותר. חיזבאללה, סוריה, ואז ראש התמנון, איראן. ככל שהעמיקה הבשלות התודעתית שלנו, ככל שהשתחררנו מלפיתת המוות, משהו צמח בנו וגדל, והתהפכנו על אויבינו.
מי האמין. האסון, שהיה בראשית הדרך שיא השפל והיגון, הפך לייסורי הלידה לפירוק מוחלט של ציר הרשע וטבעת האש שנבנו עשרות שנים לכלותנו.
"ורבים מעמי הארץ מתייהדים"
התרגלנו לקולות השמאל העסוקים ללא הרף במציאת הפתרון, בהסכם השלום, בסיומת המדינית. התרגלנו שכל שיח השלום הזה קשור לשפיפות קומה לאומית, המעטת ייחודנו כעם, עמעום זהותנו וטשטוש תרבותנו. התרגלנו להטחת האשמות, לדרישה המתריסה: אז מה הפתרון שלכם? התרגלנו להשמיע התנצלויות ("כולם רוצים שלום, אבל השאלה היא איך משיגים אותו"). נגררנו בעל כורחנו לסיומת המדינית הצולעת כאופציה יחידה, שלעומתה יש כביכול רק מלחמת נצח.
שלושים שנה של כישלונות עקובים מדם נדרשו לנו כדי להתייאש מאחיזת העיניים השקרית הזו ולהתחיל לנסח ולבטא לעצמנו את החלופה. הנה אנו מתחילים לראות אופק אחר.
וזה מתחיל קודם כול דווקא בכוח לעמוד לבדנו, נאמנים לעצמנו, בלי לנסות לשרטט ביהירות מערבית מטופשת את קץ ההיסטוריה. זה מתחיל בהחלטה להילחם על קיומנו כמו שצריך, כמה זמן שצריך, הכי עוצמתי שיש. עוצמה רוחנית, מוסרית, צבאית ומדינית. מלחמה של טוב נגד הרוע. לשנן ולהעמיק את המידה הטובה של הכרעה וניצחון. בלי לחפש את היד המושטת, בלי לנסות לרצות אחרים.
כי זה נכון ואמיתי וצודק ומביא תקווה לעולם.
ודווקא זה מה שפורס לפנינו אט אט את ציר הבריתות עם עמים חפצי חיים. עוצמה ביטחונית, מדינית וכלכלית הנטועה עמוק בחזון יהודי, רעיוני-תרבותי, ובבהירות של אמת מוסרית – אלה בונים יחד גם את ההשפעה הבין-לאומית, את שיתופי הפעולה ואת הבריתות האזוריות. ובימים אלה ממש נסללת הדרך לבריתות של הציוויליזציה היהודית עם עמים חפצי חיים שרוצים לעמוד איתנו נגד תופעת הפירוק הפנימי, הפחדנות והרפיסות המוסרית שפשטה במערב.
"והאיש מרדכי הולך וגדול"
לפני 11 שנה עמד נתניהו בגבורה בקונגרס מול ממשל עוין של אובמה, שניסה לסלול את הדרך לאיראן גרעינית. זה היה רגע מכונן שסיכם עשרות שנים של התמסרות ומסירות לביטחון ישראל מול האיום של ציר הרשע האיראני. באותו נאום הוא הצהיר שישראל תעמוד גם לבד מול איראן, אך הוא בטוח שארצות הברית לא תעמוד מנגד ותצטרף אליה. כשליחו של העם היהודי בעת הזו הוא קוטף כעת את הפרי וזוכה להוביל את המערב כולו במאבק על ציוויליזציה אנושית.
"ליהודים הייתה אורה ושמחה"
כיליון ציר הרשע איננו רק הסרת איום קיומי מעלינו. הוא גם חלק מתהליכי הצמיחה הפנימיים שלנו. וכמו שהניצחון בימי שושן היה התשתית לשיבת ציון ובית שני, והניצחון של בעלות הברית על הנאצים היה חלק מבניית הקומה הלאומית של הקמת מדינת ישראל, גם היום הכיליון של ציר הרשע האיראני הוא חלק מהצמיחה הפנימית שלנו, של הקומה הבאה בחיינו, של ביסוס מקומנו, זהותנו וייעודנו בעולם.
