לא להסתפק בחצי המלכות

"אני תמיד שמח", היה הרבי מלובביץ' אומר, "אבל לעולם לא מרוצה!" המשפט הזה גאוני. האסון הגדול ביותר של יחידים ושל אומה הוא חלילה להפסיק לרצות, או כמו שראינו ב-7 באוקטובר, ההוא, שביעות הרצון העצמית. 
פיצוצים בטהרן, שאגת הארי.

פיצוצים, ארכיון. צילום ארכיון: רשתות איראניות.

בשבת זכור תשפ"ו זכינו לראות מראות א-לוהים: קשה בדרך כלל לחוות מעמד של תפילה ובקשה שמתקבלות מייד, והנה רק סיימנו לומר את המילים "מחה תמחה!" והוא נמחה, גדול האנטישמים של העידן החדש, ח'אמינאי שר"י. 

ואז, באופן ספונטני, החלה שמחה אדירה: ברחובות ישראל, בהיכלי התורה, ולהבדיל – ברחובות טהראן. אבל כמו תמיד, היו מי שידעו שדווקא עכשיו אי אפשר לעצור. הם יודעים שבשעה שנפתחים הרקיעים יש להידחף בשער ולבקש הכול. המילים שהורגלנו בהן כל כך, "עת רצון", מתפרשות פתאום פירוש אחר לחלוטין: זה לא זמן שבו הרצון שלנו מגיע לשיאו מפני שאי אפשר לשאת עוד, אלא בדיוק להפך: כשהרצון שבע, כשאנחנו פתאום שבעי רצון, דווקא אז אסור להרפות! 

"אני תמיד שמח", היה הרבי מלובביץ' אומר, "אבל לעולם לא מרוצה!" המשפט הזה גאוני. האסון הגדול ביותר של יחידים ושל אומה הוא חלילה להפסיק לרצות, או כמו שראינו ב-7 באוקטובר, ההוא, שביעות הרצון העצמית. 

כך הרגישו בוודאי סוכני המוסד השבוע לאחר המתקפה הניסית, כך הרגישו האסטרטגים הגדולים. הם לא נחו לרגע על זרי הדפנה, בדיוק כמו אסתר המלכה, בדיוק כמו משה רבנו בפרשת כי תשא.

לאחר שנתלו הצורר וכל עוזריו בסוף סיפור המגילה, אסתר עומדת, "ותוסף אסתר ותדבר". היא יודעת שעכשיו עת רצון, כשהעיר שושן צוהלת ושמחה, אבל היא אינה מסתפקת בסילוק הרוע! היא אינה מסתפקת בחצי המלכות! היא מנצלת את עת הרצון של המלך ומוסיפה לבקש!

המהלך הזה הוא חוצפה ישראלית ייחודית. כך משה רבנו עומד בנקרת הצור, מנסה לבטל את גזרת השמד מעל העם שחטא בנורא שבחטאים. הקב"ה נעתר לו, אבל הוא מוסיף: "לא אעלה בקרבך". אני סולח, אבל הקשר המופלא שהיה בינינו לא יהיה עוד, חלילה.

בכוחות נפש אדירים ניצב הלוחם הסודי, זה שיודע שסליחה אינה אורח חיים, היא רק דחייה של המוות, ומבקש: "הראיני נא את כבודך!" איזו מין זוגיות זו, שכורעת כל הזמן על חוף הסליחה? איזה קשר עצוב יהיה זה שבו את מבליגה, והוא מרגיש גיבור-על מפני שהעביר על מידותיו? מי רוצה בית עצוב כזה?! לא משה רבנו, גם לא אסתר.

"הראיני נא את כבודך!" הוא מבקש, לכאורה בלי קשר לכלום, ואז: "הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך!" משה רבנו מבקש קשר, הוא מבקש ראייה של פנים אל פנים, אבל יותר מזה, הוא מבקש לדעת, כמו הקשר הקרוב ביותר שבין איש לאשתו. הוא מבקש חשיפה של הסודות המודיעיניים הכמוסים ביותר, כדי שהאהבה הזו תמצא תמיד פתח תקווה: "אמר לפניו: ריבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו?" מה הקשר עכשיו?! 

משה יודע שכשמתבטלת גזרה קשה מאד, זה הזמן לבקש עוד, זה הזמן לגלות סוד שיבטיח לנו ניצחון מוחלט. אסור להתרגל לשמוח בחיסול הרוע. אנחנו גם לא רוצים טוב יחסי. אנחנו מבקשים בעת הרצון הזו שהקב"ה יעביר כל טובו על פנינו, ובחוצפה ישראלית נאמר לקב"ה כמו משה רבנו: "אתה החילות להראות את עבדך. התחלת? סיים!" 

אל תפסיקו להתפלל עכשיו בצעקה גדולה כי בשמחה גדולה אנחנו.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך