כדי להבין מה בעצם קורה בכותל צריך להתחיל אי אז בהקמת התנועה הרפורמית, להמשיך בקונגרסים רפורמיים בארצות הברית שקבעו את יחס התנועה למדינה, לירושלים ולבית המקדש, לעבור דרך בג"צים מרובי סעיפים קטנים ודרך ועדות ומתווים שעלו וירדו, ולחבר הכול גם אל מסלול הכסף שמזין את העמותות המעורבות מכל הכיוונים.
דווקא בגלל הערפל הזה חשוב כל כך להבין מייד בהתחלה דווקא את השורה התחתונה: בכותל ייקבע גורל הזהות היהודית של מדינת ישראל. לא פחות מזה.
מי שאומרים את זה בבירור הם הרפורמים עצמם. בסרטון שהוציאו באחד הסיבובים הקודמים למען תומכי המאבק שלהם ותורמיו הם מסבירים נהדר את הסיפור כולו. כך אמרה בו אנה קיסלנסקי, מנכ"לית התנועה הרפורמית: "אי-יישום מתווה הכותל מרחיק מכולנו גם את התחבורה הציבורית בשבת, וגם את הנישואין האזרחיים. מה הקשר בין הדברים? שאלה טובה. המאבק על מתווה הכותל הוא מאבק סימבולי… ברגע שהמונופול החרדי על הכותל יישבר, סוף סוף אפשר יהיה לקדם נישואין אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת ובאופן כללי להפחית את השליטה החרדית על החיים שלנו".
יהדות אחת ולא שתיים
אסור לטעות: החזון של מי שישבו לפני כמה ימים בבג"ץ והתפלפלו על היתרי בנייה אינו רחבה רפורמית יפה ומעורבת לצד הרחבה 'שלנו'. החזון הוא רבנות ראשית רפורמית לצד הרבנות 'האורתודוקסית', גיור רפורמי לצד הגיור היהודי – חלופה מוחלטת לכל מה שיהודי במדינה שלנו.
בשביל להבין את ההשלכות של חזון הבלהות הזה די לחשוב לרגע אחד על חוק השבות שמאפשר כניסה של כל יהודי באשר הוא לישראל וקבלת אזרחות אוטומטית, או לדמיין את מערך הנישואין ואת ספרי היוחסין שיצטרכו להחזיק כל מי שירצו להינשא ליהודי 'אמיתי', ולא לחיקוי מוזר.
קל ליפול למראית העין שארגוני הרפורמים יודעים ליצור יפה כל כך, כאילו בסך הכול כמה נשים רוצות לבוא ולשאת תפילה בדרכן שלהן. ולמה לא בעצם? למה לעשות מזה עניין גדול כל כך?
אחרי שהבנו את המטרה הגדולה, בואו נצלול קצת פנימה לנבכי המתווים השונים ולכתובת שרשומה על הקיר ומזהירה, אבל קל כל כך לפספס אותה.
מתווה הכותל, זה שממשלת נתניהו אישרה לפני יותר מעשור, כלל שלוש רמות של דרישה רפורמית, ולכולן הוא נענה בחיוב. הראשונה היא עצם הקצאת חלק מהכותל מהערבי כמקום ל'תפילה רפורמית'. השנייה היא השוואת חזותית מוחלטת של שלושת הרחבות (גברים, נשים ורפורמי), והשלישית ומרחיקת הלכת מכולן היא הכרה בזרם הרפורמי כזרם ביהדות, לראשונה בתולדות המדינה.
באופן מעשי הייתה התוכנית לבנות את הרחבה הדרומית בגודל פחות או יותר זהה לרחבות הקיימות בכותל, לשפץ את הכניסה לכותל כדי שכל מי שנכנס יראה שלוש כניסות זהות ויצטרך לבחור לאיזו רחבה הוא הולך, והקמת מועצה ציבורית שתהיה הסמכות החוקית לניהול הכותל כולו, ובתוכה מקום משוריין לנציגי הרפורמים והקונסרבטיבים.
חומר הנפץ שבמתווה הזה זועק לשמיים, בעיקר כשמקשיבים לראשי ארגוני הרפורמיים עצמם, שמצהירים שהוא יריית הפתיחה. כותל אחד שיש בו אופציה יהודית ואופציה רפורמית, מנהלה שמורכבת מזרם יהודי, זרם רפורמי וזרם קונסרבטיבי, יהדות שהיא אופציה אחת מכמה במקום שדורות על גבי דורות נכספו לחזור ולהתפלל בו. לא צריך להיות משפטן גדול בשביל להבין שהתקדים הזה ישמש כלי לקידום גיור ונישואין ורבנות רפורמית, ובטח שלא צריך להיות מבין גדול בשיווק ובפסיכולוגיית המונים כדי לראות מייד את האפקט על הציבור היהודי כולו כשהוא מגיע לבר מצווה, להשבעה או לסליחות בכותל, ובוחר בכל פעם אחת מכמה אפשרויות.
כשהתפרסמו פרטי המתווה קמה זעקה גדולה, נציגי הציונות הדתית נלחמו בכל כוחם, והציבור החרדי דרש מנציגיו, שהיו אדישים למתווה, לסכל אותו. בזכות הלחץ התקפלה הממשלה והמתווה הוקפא, אבל ראש הממשלה נתניהו החליט בלחץ העתירות, שהגיעו מייד, לקדם את בניית הרחבה.
השחקן הבא שנכנס עמוק לזירה הוא מיודענו נפתלי בנט. בתפקיד השר לענייני ירושלים הוא קידם את רחבת בנט, היא רחבת ישראל שכולנו מכירים את הדרך אליה, קצת לפני הבידוק בכניסה אל הכותל מכיוון שער האשפות. המרפסת, נוחה מאוד, עומדת ריקה כל השנה. הרפורמים כמובן יכולים להתפלל בה כרצונם, אבל לא רק שהם אינם מגיעים, אלא הם ממשיכים ועותרים ודורשים מבג"ץ לכפות על הממשלה ועל כולנו את קידום המתווה ההוא. הרחבה הריקה והדיונים בבג"ץ הם רק עוד הוכחה, למי שעוד זקוק לה, לכוונה האמיתית שלהם.
לאן כל זה הולך?
ההחלטה האחרונה של בג"ץ היא בעצם רק עוד אבן דרך. השופטים הוציאו צו שמכריח את עיריית ירושלים ואת המשרדים הרלוונטיים לפתור בעיות בירוקרטיות שעיכבו את בניית הרחבה המלאה (לא רק המרפסת). איך ינהגו ברחבה שתיבנה? על זה השופטים סירבו להשיב.
האמת היא שנוח מאוד להאשים את בג"ץ. הוא באמת אשם, וכהרגלו מתנהג שוב ושוב כפיל בחנות החרסינה העדינה של יחסי דת ומדינה, תהליכי עומק בין הציבורים והדעות, ובכלל התפתחות הזהות היהודית המשותפת לנו. כמו בחוק הגיוס, במקום תהליכי בירור ארוכים ועמוקים בג"ץ כופה על המערכת כולה לפעול כאן ועכשיו, ולפעול לכיוונים ה'נכונים', כמובן.
אבל גם בסוגיית הכותל יכול להיות שבג"ץ הוא רק השוט הא-לוהי להגיד לנו: אינכם יכולים עוד לשבת על הגדר. להחליט שוב ושוב שלא להחליט, להקים ועדה ולמסמס את החלטותיה. הרִיק הרוחני של מדינה ככל המדינות שיש לה סטטוס-קוו שאיש אינו רוצה לגעת בו זועק כבר כמה עשורים, וכמו נשמה שאינה מקבלת מענה הוא הולך וזועק חזק יותר ומזעזע שוב ושוב את הציבוריות שלנו.
המערכת הפוליטית צריכה להחליט אחת ולתמיד בעניין הזה, ואנחנו כציבור צריכים לדרוש את זה ממנה וגם לתת לה את מלוא הגב האלקטורלי והרוחני. חוק הכותל שעל הפרק עושה בדיוק את זה: הוא מגדיר בצורה הכי פשוטה את הכותל המערבי (לכל אורכו כמובן, הרי אין שום הבדל בין הדרום לצפון) מקום תפילה שמנהגי היהדות בלבד הם הדרך לנהוג בו. לא עוד ערפל שמאפשר לבג"ץ להבקיע הלאה, לא עוד פרובוקציות שצובטות בעומק הלב היהודי. כל כך פשוט, אבל דורש אומץ שאנחנו צריכים להחליט שיש בנו.
חומר הנפץ שבמתווה הזה זועק לשמיים, בעיקר כשמקשיבים לראשי ארגוני הרפורמיים עצמם, שמצהירים שהוא יריית הפתיחה
נכון לכתיבת שורות אלה טרם נודע אם חוק הכותל עבר בקריאה טרומית ביום רביעי האחרון. בין שעבר ובין שלא, איש אחד ששמו בנימין נתניהו חייב להחליט, בניגוד למה שעשה שוב ושוב בעשורים האחרונים בסוגיות דת ומדינה בכלל ובכותל בפרט, שהפעם יש לו אומץ. לא למסמוס ולתקיעה של החוק בוועדות אלא לקידום אמיתי ומהיר שלו עד לחקיקה מלאה, ולא רק בשביל לפתור בעיה בת שני עשורים בכותל המערבי, אלא גם ובעיקר בשביל לומר סוף סוף לעולם כולו: בארץ ישראל קם העם היהודי והקים בה את מדינתו, מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
יפה מאד! כתמיד