שבת זכור וחג הפורים מפגישים אותנו עם מצוות מחיית עמלק. מצוה שקיימנו אותה בתנ"ך בימי יהושע, שאול המלך ומגילת אסתר, והיא גם אחת משלושת המצוות שנצטווינו בעתיד בכניסה לארץ: להעמיד מלך, למחות את עמלק ולבנות את ביהמ"ק.
א. מדוע אנו מזכירים מצוה זו בכל שנה אם היא אינה מעשית? הרי סנחריב כבר בלבל את האומות ואין אנו יודעים כיום מי הוא עמלקי. בנוסף, באלפיים שנה האחרונות גם ככה לא היה לנו מלך ולא היינו בארץ ישראל, אם כן מדוע בכל שנה חשוב להזכיר אותה?
התשובה היא שמצוות מחיית עמלק מלמדת אותנו מה צריך להיות היחס שלנו לרע בעולם בכל תקופה וזמן.
עמלק מייצג באומות את הרוע המוחלט כשם שישראל מייצג את הטוב המוחלט. שבעים אומות נמצאים בתווך ומונהגים או על ידי השפעת הטוב או על ידי השפעת הרע. זוהי תמצית המגילה בה אחשוורוש מייצג את האנושות, ואילו מרדכי והמן מייצגים את ישראל ועמלק כמשפיעים ומנהיגים את המלך.
המגילה מראה לנו שאין מקום בעולם גם לטוב וגם לרע. גם המן הבין את זה ולכן ביקש להשמיד את כל היהודים, וגם אנחנו מצווים להשמיד את עמלק. הטוב והרע לא יכולים להיות חברים או לדור בכפיפה אחת.
כשאדם סבלן כלפי הרשעה או מוכן להכיל אותה, זה לא בגלל שהוא נאור ומוסרי אלא בגלל שאהבת הטוב שבו נפגמה.
ב. ההבנה הזו מחייבת אותנו לשנא את הרע כי מי שאוהב את הטוב שונא את הופכו. כשאדם סבלן כלפי הרשעה או מוכן להכיל אותה, זה לא בגלל שהוא נאור ומוסרי אלא בגלל שאהבת הטוב שבו נפגמה.
לכן הפסוק בתהלים אומר במפורש: "אוהבי ה' שנאו רע" והפסוק בעמוס אומר: "שנאו רע ואהבו טוב". שנאת הרע יכולה להיות שנאת אנשים רעים או שנאה כלפי מעשים רעים ורעיונות רעים.
ג. אצל רבים נדמה בטעות שמידת השנאה היא מידה רעה שיש להמנע ממנה בכל מחיר, ולכן גם את הרע הם לא שונאים.
אבל זו טעות משום שאם לא היה מקום למידת השנאה היא לא היתה קיימת בנפש שלנו מלכתחלה. מה עוד, שאם היא היתה מידה רעה היא לא היתה יכולה להיות אחת ממידותיו של הקב"ה והרי כתוב במספר פסוקים בתנ"ך שהקב"ה שונא, כגון: "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" או "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" ועוד.
דוד המלך מעיד על עצמו שהוא שנא את שונאי ה': הלא משנאיך ה' אשנא… תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". גם שלמה המלך לימד אותנו שלכל כח בחיים יש את התפקיד שלו ואת הזמן המיוחד לו, כולל מידת השנאה, לכן הוא כתב: "לכל זמן, ועת לכל חפץ… את לאהוב ואת לשנא".
השנאה היא היפך האהבה, ואם האהבה היא חיבור וקרבה, שנאה היא ריחוק וסלידה.
ד. בעולם הפרוגרסיבי ו"הנאור" של התרבות המערבית אין אמת ושקר ואין טוב ורע. לכל אדם יש את האמת שלו ואת אמת המידה המוסרית שלו. לכן העולם המערבי לא יודע להגדיר מי הם הטובים ומי הם הרעים, וממילא אין הוא מסוגל להלחם בהם.
בעולם שבו המוסר הוא יחסי – הרשעה חוגגת. בתרבות בה אסור לומר שיש טובים ויש רעים וגם אסור לשנא דברים רעים, הרי שהדברים הרעים ילכו ויתרחבו כי אף אחד לא עומד מולם ומתנגד להם.
לכן מי שלא משתמש במידת השנאה שלו כלפי רשעים, ולא נלחם בהם – הוא לא צדיק ונאור הוא דווקא אדם לא מוסרי שעומד בשב ואל תעשה מול אנשים רעים או דעות רעות. כותב הרב קוק שרק מי שיש לו שנאת הרע יכול להלחם ברשעים: "ראוי לאחוז במדה ידועה של גבורה שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים מרימי יד בתורה".
יותר מזה, גם אם יש אנשים שיאמרו שהם לא שונאים אף פעם, אף אדם או אף רעיון או מעשה, זה לא מדויק. בגלל שמידת השנאה היא כח בנפש, אם הכח הזה לא יבוא לידי ביטוי בצורה נכונה הוא בהכרח יבוא לידי ביטוי בצורה לא נכונה. אי אפשר לחנוק את כוחות הנפש בצורה טוטאלית.
אותם אלו המנופפים בדגל האהבה לכל אדם ולכל רעיון, נופלים בסופו של דבר בשנאה לאנשים או לרעיונות טובים. כי אוהבי הרע – שונאים את הטוב.
ה. בשמחת תורה תשפ"ד, השביעי לאוקטובר ראינו כיצד העולם הנאור שמכיל את רשעותם של הפלסטינים, חשף את שנאתו העמוקה למדינת ישראל וליהודים. מי שאוהב את הרע שונא את הטוב.
בתוך הציונות הדתית ניתן לראות כיצד אלו שמוכנים לאהוב ולחבק גם אנשים סרבנים שסיכנו את בטחון המדינה, או להתקרב לאלו ששונאים את היהדות ועושים הכל כדי לפגוע בה, מתוך רגש האהבה ו'אחדות ישראל' – נופלים בשנאה עמוקה כלפי אחינו החרדים
להבדיל, אנו רואים איך אנשי שמאל נאורים שמכבדים כל כך את אויבנו הערבים ורגישים לסבלותיהם, מתמלאים שנאה ובוז כאשר מדובר באנשי ימין או דתיים.
גם אצלנו במחנה, בתוך הציונות הדתית ניתן לראות כיצד אלו שמוכנים לאהוב ולחבק גם אנשים סרבנים שסיכנו את בטחון המדינה, או להתקרב לאלו ששונאים את היהדות ועושים הכל כדי לפגוע בה, מתוך רגש האהבה ו'אחדות ישראל' – נופלים בשנאה עמוקה כלפי אחינו החרדים. מותר לחלוק על הדרך של החרדים אבל אסור לשנא אותם.
המציאות בה יש שנאה לחרדים בתוך הציונות הדתית, נובעת בגלל שמידת השנאה והאהבה לא מתוקנת אצלנו. כי מי שאוהב רשעים או רשעה סופו לשנא צדיקים.
ו. עקרון זה מובא ברב חרל"פ וזה לשונו (מי מרום על פורים): "אין להעלות על הדעת שהגברת השנאה (לעמלק) היא בחינה של השחתת המידות… תפקידם של אחוזי השנאה המצויים בנפש כל אחד מישראל מכוון כלפי עמלק… כשאין האדם משתמש באחוזי השנאה שבו כלפי עמלק, מתפרצים הם כלפי דברים אחרים, ועל ידי השנאות האחרות בא האדם לעבור על "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכיוצא".
נכון , מידת השנאה יכולה להביא אותנו למקומות לא טובים אבל לא לשנא בכלל הוא לא הפתרון. הפתרון הוא לתקן אותה, כמו כל המידות האחרות. כאשר היא תהיה מתוקנת ותופנה לדברים רעים – נוכל למחות את הרשעה עד שהיא כולה כעשן תכלה.
***
מוזמנים להצטרף לקבוצה 'תורה במרחב הציבורי' בקישור הזה