השבוע התרחש אירוע חריג בתוך הכאוס הרגיל של משכן הכנסת. ביוזמת ארגון ישראל 2050, פורום קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה התכנסו חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה כדי לדון ברפורמה משטרית שאינה קשורה למערכת המשפט המושחתת אלא לעצמם: המעבר לשיטת בחירות של פתק חצי פתוח. הוזמנתי לשאת דברים בפאנל המרכזי של הכנס, וכמי שמשקיע שעות ארוכות בפעילות שדלנות אזרחית במסדרונות הללו ממש, ראיתי לנכון להניח על השולחן את האמת המכוערת ששום פוליטיקאי לא אוהב לשמוע.
האמת היא שמדינת ישראל סובלת מגירעון דמוקרטי אדיר. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו חיים בדמוקרטיה תוססת כי אנחנו הולכים לקלפי פעם בשנה (או פעם בארבע שנים, תלוי במצב הרוח של הקואליציה), אבל בפועל יכולת ההשפעה של האזרח הישראלי הממוצע על זהותם של האנשים שינהלו את חייו שואפת לאפס. אנחנו לא בוחרים נציגים; אנחנו בוחרים רשימות. אנחנו שמים פתק של אותיות במעטפה ומקבלים בתמורה רשימת מכולת של אנשים שנקבעה בחדרים סגורים, בוועדות מסדרות או בפריימריז המושפעים מקבלני קולות וממפקדי ארגזים, ואז מופתעים ששום רפורמה לא מצליחה לעבור.
כלבי השמירה של יושבי הראש
כדי להבין את גודל האסון אנחנו חייבים לחזור למושג הבסיסי ביותר בכלכלה פוליטית, מושג שאני חוזר עליו בכל הרצאה: תמריצים. הדיון הציבורי בישראל נוטה להיות רומנטי ולהתמקד בכוונות, "הוא איש טוב", "היא באה לשנות", אבל במציאות המוסדית בני אדם מגיבים על מבנה התמריצים שהם פועלים בו.
בשיטה הנוכחית שלנו, שיטת הרשימות הסגורות, מהו התמריץ של חבר כנסת ממוצע מן השורה? למי הוא חייב את משרתו, את משכורתו ואת הסטטוס הציבורי שלו? אם הוא במפלגת יש עתיד, הוא יודע שהקריירה שלו תלויה אך ורק בחיוך של יאיר לפיד. אם הוא בישראל ביתנו, הוא סורק את פניו של אביגדור ליברמן כדי לדעת מתי לנשום. ואם הוא במחנה הממלכתי, הוא צריך לוודא שבני גנץ מרוצה מנוכחותו. במפלגות הפריימריז (כמו הליכוד או העבודה ז"ל) המצב מעט טוב יותר, אבל גם שם המחויבות היא לקבוצות כוח מאורגנות שעושות דילים ולא לציבור המתפקדים הרחב.
התוצאה היא שחבר הכנסת הישראלי הפך לכלב שמירה נאמן. הוא לא לומד את הצעות החוק לעומק, הוא לא בוחן סוגיות עקרוניות בעיניים ביקורתיות, והוא בוודאי אינו קשוב לצרכים האותנטיים של הציבור הרחב ששם את הפתק בקלפי. כשהוא מגיע להצבעה במליאה, הוא מסתכל על יושב ראש הסיעה שמסמן לו באגודל למעלה או למטה, ומצביע על אוטומט. יושב ראש המפלגה לא מחפש פרלמנטרים מבריקים או מנהיגים עצמאיים שיאתגרו אותו; הוא מחפש חיילים צייתנים שלא יטילו עליו צל, שימחאו כפיים כשהוא נואם וינבחו על היריב הפוליטי באולפני הטלוויזיה. מהסיבה הזאת גם בנט הופתע כל כך מחוסר צייתנותו של שיקלי, שהיא החריג המעיד על הכלל.
זהו עיוות מוחלט של רעיון הייצוגיות הדמוקרטית. נבחרי הציבור שלנו מנותקים מאיתנו, כי בניגוד לרופא, למוסך או לבעל המכולת שלנו, אין לנו שום דרך לפטר אותם באופן אישי אם הם עושים עבודה גרועה, ואין לנו דרך לקדם אותם אם הם עשו עבודה מצוינת. הם מוגנים מאחורי השריון הרשימתי.
אפילו בן-גוריון הבין את האסון
רבים טועים לחשוב שהשיטה הזו היא גזרת גורל הכרחית של הדמוקרטיה הישראלית. ההפך הוא הנכון. זוהי ירושה נוספת מתקופת מפא"י ההיסטורית. בימי קום המדינה הייתה המפלגה חזות הכול. היא שלטה בקופת החולים, בוועד העובדים, במועדון הספורט ובעיתון. השיטה נועדה לרכז כוח אבסולוטי בידי העסקנים ולמחוק את האינדיווידואליזם של האזרח ושל הפוליטיקאי כאחד.
אבל הנה פרט היסטורי מדהים: דוד בן-גוריון, האדריכל הראשי של המנגנון המפלגתי הריכוזי הזה, הבין בערוב ימיו שהוא יצר מפלצת. הוא הבין שהיעדר קשר ישיר בין הבוחר לנבחר מנוון את המערכת ומשחית את הפוליטיקה. כאשר פרש ממפא"י והקים את רפ"י, אחת מדרישות הדגל שלו הייתה שינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית או אישית כדי לחבר מחדש את הפוליטיקאים לעם. בן-גוריון נכשל במאבקו זה, ואנחנו משלמים את המחיר בריבית דריבית עד עצם היום הזה.
הפתרון: פתק חצי פתוח
בכנס שנערך השבוע דנו בפתרון הפרקטי והמוכח ביותר לבעיה הזו, פתרון שנהוג ברוב המוחלט של המדינות המפותחות ב-OECD (19 מ-23 מדינות בעלות שיטה דומה לשלנו): שיטת פתק חצי פתוח. איך זה עובד? פשוט להפליא. ביום הבחירות במקום לקחת פתק שכתובות עליו רק אותיות המפלגה, האזרח מקבל פתק ועליו רשימת המועמדים של אותה מפלגה. האזרח בוחר את המפלגה, אבל ניתנת לו הזכות לסמן עד חמישה מועמדים מהרשימה שהוא מעדיף באופן אישי.
ספירת הקולות משקללת את ההעדפות הללו. מועמד שהציבור סימן אותו בהמוניו יוקפץ לראש הרשימה גם אם יושב ראש המפלגה תקע אותו במקום ה-25. מנגד, חבר כנסת צווחן וריקני שהוצב במקום השלישי בזכות חנופה ליושב הראש אבל הציבור לא סובל אותו, יידחק למטה ואולי יישאר מחוץ לכנסת. וגם תימנע התופעה הבזויה של קבוצות לחץ שלמות המתפקדות לליכוד אבל מצביעות דווקא לציונות הדתית ובכך מכפילות את קולן.
השינוי המוסדי הזה יוצר רעידת אדמה במבנה התמריצים. בן לילה חבר הכנסת מפסיק לעבוד אצל יושב ראש המפלגה ומתחיל לעבוד אצלנו. הוא מבין שכדי לשרוד פוליטית הוא חייב להציג קבלות לציבור בוחריו. הוא יצטרך לרדת לשטח, להקשיב למצוקות, לקדם חקיקה משמעותית ולתת דין וחשבון.
בכנס התפתחה מחלוקת ביני ובין כמה מהנוכחים (ובהם איש ישראל 2050 דני רובין). הם דיברו במונחים אידיאליסטיים על שחברי הכנסת צריכים להיות נאמנים "לציבור הכללי" או ל"טובת המדינה הכללית". הודעתי להם שם, מול כל חברי הכנסת והתקשורת, שאני כופר בתפיסה הזו לחלוטין. מונחים כמו "הציבור הכללי" הם פיקצייה מסוכנת שמאפשרת לפוליטיקאים לבגוד בבוחרים שלהם בשם ערכים מופשטים.
אני לא רוצה שחבר הכנסת שלי יהיה נאמן ל"ציבור הכללי" מתל אביב כשהוא נבחר על ידי מתיישבים משומרון, או הפוך. אני רוצה שהוא יהיה נאמן באדיקות, בצרות אופקים חיובית ובצורה יצרית לציבור המסוים ששלח אותו. שיטת הפתק הפתוח עושה בדיוק את זה: היא קושרת את האינטרס האישי של הפוליטיקאי לצרכים של האזרחים שהצביעו לו.
למה זה עדיין לא קרה? מלכודת הפוזיציה
אם הפתרון כל כך הגיוני, מוכח עולמית ומחזק את הדמוקרטיה, למה הוא נבלם עשור אחר עשור? כאן אנחנו נוגעים בליבת הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית, בעיה שחוצה ימין ושמאל.
הסיבה הראשונה היא הפוליטיקאים עצמם. לחברי הכנסת המכהנים אין שום אינטרס לשנות את כללי המשחק. המערכת הנוכחית מתגמלת אותם על נאמנות עיוורת ומאפשרת להם להיבחר מחדש במינימום מאמץ מול הציבור. מדוע שיושב ראש מפלגה ריכוזית ירצה לאבד את כוחו המוחלט להרכיב את הרשימה? מדוע שחבר כנסת אפור ירצה לעמוד למבחן הציבור? לצפות מחברי הכנסת לחוקק חוק שיפגע במונופול שלהם זה כמו לבקש מקרטל הבנקים לחוקק חוק שיגביר את התחרות מולו. הם לא יעשו את זה מרצונם.
הסיבה השנייה, והיא העמוקה יותר, היא מחלת הפוזיציה של החברה הישראלית. כל שינוי חוקתי או משטרי בישראל נבחן אך ורק דרך שאלה אחת: "למי זה יעזור בבחירות הבאות". אנחנו לא מסוגלים לנהל דיון נקי על חוקי משחק.
כאשר מציעים רפורמה השמאל מחשב מייד אם זה יחזק את בנימין נתניהו או בצלאל סמוטריץ'. הימין חושש מייד שזה ישרת את בני גנץ או יאיר גולן. במקום ליצור מגרש משחקים הוגן שייטיב עם כולם בטווח הארוך, אנחנו שואפים לכפות מראש תוצאות נכונות מבחינתנו. כך המושלם הופך לאויב של הטוב. אפילו ארגוני חברה אזרחית כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה נופלים בפח הזה בניסיון לכפות בחקיקה דרקונית את המודלים שלהם על כלל המפלגות בבת אחת, מה שמעורר התנגדות מיידית ומונע כל התקדמות.
בדיוק בגלל זה טענתי בכנס: אסור לחוקק את זה כחובת חרב על כל המפלגות. בגלל אחוז החסימה הגבוה שמוביל לבלוקים טכניים, מפלגות שמרניות יתקשו ליישם זאת מיד. הפתרון הוא לאפשר את זה באופן וולונטרי. לשנות את החוק כך שמפלגה שתבחר בכך, תוכל להגיש רשימה פתוחה. מפלגה שתעז להעניק את הכוח הזה לציבור, תזכה לדיווידנד אדיר בקלפי ותאלץ את השאר ליישר קו.
הכנסת הנוכחית רועדת, ומערכת הבחירות כבר נראית באופק. דווקא עכשיו, לפני שהכול קורס שוב אל קמפיינים של שנאה וסיסמאות, יש לנו חלון הזדמנויות היסטורי. אבל אל תצפו מהפוליטיקאים לעשות את העבודה. בלי לחץ מסיבי של חברה אזרחית אמיתית, חיה ובועטת שתדרוש את הפתק החצי פתוח כתנאי להצבעה, הם ימשיכו לשמור על קערת השמנת שלהם, ואנחנו נמשיך לקבל חברי כנסת שעובדים אצל הבוס במקום לעבוד אצלנו. הגיע הזמן לקחת את הכוח בחזרה.
לתגובות: [email protected]
