דן הוא ילד דתי-לאומי בן 14 שיצא מאשפוז פסיכיאטרי. הוא כבר הפסיד חודשים של לימודים. חבריו התרחקו. הוא מתבייש. הוא מבולבל. הוא מרגיש שונה. האשפוז היה הכרחי. הוא הציל אותו. אבל עכשיו מגיע השלב הקריטי באמת: לאן הוא חוזר? הביתה הוא לא יכול כרגע לחזור, זה מוקדם מידי. לצערי אין מספיק מענים בקהילה, למצבו. הוא צריך מסגרת חוץ ביתית. 

אבל לאיזו מסגרת? מסגרת שאינה מדברת את שפתו? שאינה חיה את עולמו? שאינה מבינה מהי שבת או תפילה עבורו?! 

הרוח היא הזהות

"רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה" – כתב שלמה המלך בספר משלי. הרוח שעליה מדובר איננה מצב רוח. הרוח היא הזהות. לדעת מי אני. להרגיש לאן אני שייך וביחס לילד יהודי ועוד יותר לילד דתי שעד לאישפוזו גדל במשפחה וקהילה המחוברת לסיפור גדול יותר, לתנ"ך, לאבות ולאמהות שעליהם גדל, לאמונה בבורא עולם. זה חוסן. 

דן, כמו כל נער שחווה שבר נפשי אקוטי ואושפז, מרגיש אבוד, מרגיש שהקרקע נשמטה תחת רגליו. הוא יצא מהמסלול ולהשיבו לשם אי אפשר, אם אנחנו מרחיקים אותו מכור מחצבו ומכניסים אותו לפנימייה פוסט אשפוזית שאינה דתית? שאיננה מדברת את שפתו, שהשבת בה היא רק יום חופשי, ולא לב פועם של בית?

זה לא רק עניין של כשרות. זה לא ויכוח הלכתי. זו שאלה של שורשים, תרבות, שפה.

רק שתי פנימיות למגזר שלם

המחסור בפנימיות פוסט-אשפוזיות הוא בעיה כללית במדינה. אין מספיק מענים, נקודה. אבל אצל בני הציונות הדתית הבעיה כפולה: קיימות רק שתי פנימיות ייעודיות בלבד; האחת, "נווה לנדי", עבור 50 בנים בגילאי 6-18, והשניה, בדולב, עבור 60 בנות בגילאי 12-18, אך מאחר ומספר הנזקקים למענים כאלה גדול בהרבה, הם נשלחים לפנימיות כלליות שאינן מותאמות לעולם הערכי והאמוני שממנו באו. 

האמונה היא הלחם והחמאה של הנפש המאמינה, והוויתור עליה בגלל היעדר מסגרת מתאימה הוא פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר

כשאתה בן 14, אחרי אשפוז, אתה לא צריך עוד תחושת זרות. אתה צריך קרקע מוכרת. שפה מוכרת. חגים כפי שהכרת בבית. אמונה שלא מתנצלת. שיקום אמיתי מחזיר אדם לעצמו.  אם הוא מחייב אותו להתרחק ממי שהוא, הוא איננו שלם. 

לצערי, גם בגיל 18 ומעלה התמונה לא טובה בהרבה. שירותי סל השיקום (לו זכאים מתמודדי נפש מגיל 18 עם 40% נכות ומעלה) אינם מותאמים לציבור הדתי לאומי, אבל זה כבר סיפור לטור אחר. 

הזכות הבסיסית להרגיש בבית

כן אומר ששיקום הוא חזרה לחיים בתוך "חברת שווים". סביבה חברתית שבה האדם מרגיש שייך ומובן ללא צורך בהסברים. כשנער או מבוגר דתי נמצא במסגרת חילונית (פנימייה פוסט אשפוזית או הוסטל לדוגמא) הוא חווה ניתוק תרבותי ומתח פנימי בין ערכיו לבין הסביבה. הוא עלול להרגיש זרות מול קודים חברתיים שאינם שלו, ללא שפה משותפת, ולפיכך סיכויי ההחלמה שלו נפגעים משמעותית. מחקרים רבים מראים כי טיפול או שיקום מוצלח נשען על רצף זהותי, וברגע שהרצף הזה נקטע, הנפש מתקשה להשתקם.

גם ללא קשר לאיכות השיקום, מדובר בסוגיה מוסרית מהדרגה הראשונה. האמונה היא הלחם והחמאה של הנפש המאמינה, והוויתור עליה בגלל היעדר מסגרת מתאימה הוא פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר. 

מאחר ומספר הנזקקים למענים כאלה גדול בהרבה, הם נשלחים לפנימיות כלליות שאינן מותאמות לעולם הערכי והאמוני שממנו באו

הגיע הזמן להכיר בצורך הייחודי של המגזר ולהעניק מענה מותאם, לנוער ולמבוגרים, בטיפול ובשיקום. מענה רפואי, פסיכיאטרי, אך גם תרבותי ואמוני הם לא פריבילגיה, אלא זכות בסיסית של כל אדם לחיות את חייו ביושר פנימי ובכבוד, גם, ובמיוחד, כשהוא מתמודד עם משבר.

זו מציאות בלתי נסבלת ואני לא מוכנה לעבור עליה לסדר היום. ועדת העבודה והרווחה בראשותי תתכנס ביום שלישי, 24 בפברואר למניינם, לדיון בנושא ולמציאת מענים בע"ה.

כי צריך לזכור – שיקום וחזרה לחיים אינם נמדדים רק במבחנים קליניים יבשים, אלא ביכולת של האדם לחזור להיות חלק מקהילה, להיות שייך. הגיע הזמן שגם לבנינו ובנותינו יהיה בית שבו יוכלו להירפא בלי לאבד את מי שהם, דווקא משום מי שהם.