איני איש של קמפיינים, ובוודאי לא אדם שמחפש מלחמות אחים. אני אבא של אורי. מאז נפילת בני, סרן אורי מרדכי שני הי"ד, בקרב הגבורה בכיסופים, כל נשימה שלי מוקדשת לדבר אחד: להיות ראוי לצוואה שלו. להיות ראוי למחיר הדמים הנורא ששילמנו כדי להבטיח את נצח ישראל.
כך עשיתי מאז החלטנו לקום מן האבל אל העשייה הציבורית – החלטה שאינה פשוטה, שגובה מאיתנו מחירים כמשפחה וכיחידים – וכך אמשיך לעשות. צוואתו של אורי עומדת לנגד עיניי תמיד: הטוב ינצח. להיות ראוי לטוב ולברר אותו כפי כוחותיי הדלים וכפי מה שחנן אותי ה'.
למאבק הספציפי הזה נגד פורום שותפות לשירות יצאתי לא משום שחיפשתי אותו אלא מתוך שהוא דפק על דלתי. יצאתי אליו כי הבנתי דבר פשוט וכואב: בעוד בנינו מקיזים את דמם בחזית נגד אויב אכזר, יש מי שמנסה להחליש את הבית מבפנים בשימוש במילים מכובסות של "שותפות" ו"שוויון".
המסכה והפנים
כשעלה השיח סביב פורום שותפות לשירות באתי בלב פתוח. מי כמונו, המשפחות השכולות של הציונות הדתית, מכיר את כובד הנשיאה בנטל? מי כמונו חווה בכל יום ובכל לילה את הפער המדמם שבין מי שמוסרים את הכול למי שנותרים מאחור? חשבתי לתומי שמדובר בקריאה כנה לתיקון, בניסיון לבנות גשרים מתוך אחריות לאומית, ולכן באתי לפגישה.
אבל ככל שהעמקתי נחשפה בפניי תמונה מטרידה. גיליתי שלא מדובר בחיפוש אחר פתרון אלא במהלך פוליטי קר ומתוכנן המוסווה בשיח מוסרי מדומה. גיליתי שמי שמובילות את הקמפיין הזה – אותן נשים המדברות בשם "ההגינות" – שקועות בכל נימי נפשן במחוזות אידאולוגיים אחרים. הן פועלות שנים ארוכות בשותפות עם כוחות שמבקשים להפיל את ממשלת הימין ולהוביל שינוי חברתי רדיקלי, כוחות שמעולם לא ראו עין בעין את חזון הגאולה והניצחון שלנו.
מותר להיות בשמאל. גם בשמאל הדתי. זו דמוקרטיה. אבל "מדבר שקר תרחק". אסור להציג אג'נדה פוליטית רדיקלית כאילו היא קריאה טהורה של "אימהות מודאגות". אסור להשתמש בכאב של הלוחמים כקרדום לחפור בו, כדי לפרק את המחנה הלאומי מבפנים.
הברית המקודשת איננה למכירה
מעבר לחוסר היושר מסתתרת כאן סכנה קיומית. הימין הלאומי-אמוני נשען על ברית עמוקה, לא אינטרס פוליטי חולף אלא ברית של גורל וייעוד בין הציונות הדתית, הציבור המסורתי והציבור החרדי. ברית שמבוססת על אמונה, על זהות יהודית ועל התובנה שהתורה היא עמוד התווך של קיומנו הלאומי. התורה היא הבסיס להיותנו עם שיש לו זכות עמוקה על הארץ הזו.
הימין הלאומי-אמוני נשען על ברית עמוקה, לא אינטרס פוליטי חולף אלא ברית של גורל וייעוד בין הציונות הדתית, הציבור המסורתי והציבור החרדי
מי שמנסה להסית ציבור אחד כנגד השני, מי שמציג ציבור שלם כפרזיט או כנטל מוסרי – לא באמת מבקש לגייס חרדים. הוא מבקש לפרק את המחנה. הוא מבקש ליצור קרע בלתי ניתן לאיחוי, שיחליש את הימין לדורות. הצלחה של קמפיין שותפות לשירות לא תהיה ניצחון של שוויון, היא תהיה התאבדות פוליטית וערכית של הציונות הדתית.
הכאב אמיתי – והתשובה חייבת להיות אחרת
בל תטעו: כל קמפיין מוצלח רוכב על נקודת אמת, וכאן נקודת האמת שורפת את הבשר. הכאב על נטל השירות אמיתי. מי כמוני יודע אותו? בנותיי הן אחיות שכולות, נושאות את השכול והגעגוע עם משימותיהן כאימהות, בעוד בעליהן נמצאים מאות ימים בחזיתות. אני רואה מקרוב את הקושי של משפחות צעירות שנושאות בנטל בלתי אנושי, בעוד ציבור גדול עומד מנגד.
אך הכאב צריך להצמיח אותנו אל משימות אחרות, לגדל בקרבנו את הבהירות ואת החזון, את דרישת האמת והצדק, ולא את מורך הלב והמסת הלב של אחינו ואחיותינו.
המציאות דורשת שינוי, אבל תיקון אמיתי אינו נבנה על הרס ואינו נעשה בידיים שמבקשות לפרק את הבית. תיקון עושים מתוך אהבה, מתוך הידברות, מתוך הבנה עמוקה של האחריות הכבדה של עולם התורה ושל המגזר החרדי כולו – ומתוך דרישה ברורה ונחושה, כאחים שמדברים אל אחים. לא דרך החרמות, לא דרך קמפיינים ממומנים של גורמי שמאל, ולא דרך שיסוי אחים אלו באלו בשעה שהדם עוד זורם בחזית.
להגן על הבית
נכנסתי לקמפיין החשיפה הזה כי לא יכולתי לשתוק. לא יכולתי לעמוד מנגד ולראות כיצד גורמים פוליטיים משתמשים בשמנו ובכאבנו כדי לעצב לנו את התודעה. גנבת דעת כזו בשעת מלחמה, כשהדם של בנינו עוד לח על האדמה – היא חטא שאינני מוכן לסלוח עליו.
אנחנו לא נותנים עוד לשקר לעבור בשתיקה. ויכוח? כן, תמיד. עידוד שינוי? בוודאי. אבל מהלכים שמבקשים למוטט את הגוש הלאומי בשם מוסר מזויף – לא במשמרת שלנו.
האמת תנצח. היא חייבת לנצח. כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו בית אחר. יחד, בבהירות, בעוז ובאמונה נשמור על הבית.
