בשבועות האחרונים הרשת בארצות הברית גועשת סביב שבר טקטוני שמתרחש מתחת לפני השטח של הפוליטיקה האמריקאית. בכנס Turning Point USA ובפלטפורמות ענק כמו X (לשעבר טוויטר) אנחנו רואים מחזה שהיה נחשב דמיוני רק לפני עשור: דמויות מובילות בימין האמריקאי החדש, "אמריקה פירסט", מתחילות ליישר קו עם הנרטיבים האנטי-ציוניים הארסיים ביותר.
מצד אחד עומד בן שפירו, הקול היהודי-שמרני הרהוט ביותר באמריקה, שמנסה להסביר את צדקתה של ישראל. מהצד השני ניצבים ענקי תקשורת כמו טאקר קרלסון ומשפיעניות כמו קנדיס אוונס ומתחילים לשאול שאלות "תמימות" על ההשפעה היהודית, על "נאמנות כפולה" ועל המחיר שארצות הברית משלמת על התמיכה בישראל. השאלות האלה, שבאות דווקא מהמחנה שאמור להיות בן הברית הטבעי שלנו, אינן תקלה רגעית. הן תסמין של מחלה עמוקה הרבה יותר.
וייס טוענת: אנטישמיות אינה רגש. היא אינה קסנופוביה. היא פוליטיקה
כדי להבין מה קורה שם ואיך זה קשור בטבורו למלחמה שאנחנו מנהלים כאן בעזה ובלבנון, צריך לחזור לאישה אחת קטנת קומה אך ענקית רוח: פרופ' רות וייס. וייס, פרופסור אמריטה לספרות יידיש והשוואתית בהרווארד וכלת פרס מדעי הרוח הלאומי של ארצות הברית, היא אולי האינטלקטואלית החשובה ביותר שאתם אינכם מכירים.
בסדרת שיחות עומק שערכתי איתה בפודקאסט 'על המשמעות' ובספרה המונומנטלי 'פרדוקס הפוליטיקה היהודית' וייס מציעה תאוריה מהפכנית על האנטישמיות. תאוריה זו מסבירה לא רק את העבר אלא מנבאת בדיוק מצמרר את ההווה שלנו. וייס מזיזה את הדיון מהמישור הרגשי ("למה שונאים אותנו?") למישור הריאליסטי-פוליטי ("מה השונאים מרוויחים מזה?").
וייס טוענת: אנטישמיות אינה רגש. היא אינה קסנופוביה (שנאת הזר). היא פוליטיקה. היא כלי עבודה ציני, רציונלי ומחושב, שנועד לפתור בעיות פוליטיות פנימיות על ידי יצירת אויב חיצוני משותף. מי שמבין תמריצים מבין אנטישמיות.
הכישלון הערבי והדבק היהודי: המודל של 1945
כדי להבין איך המנגנון עובד וייס מחזירה אותנו לרגע מכונן: הקמת הליגה הערבית ב-1945. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי החל להתקפל, והעולם הערבי עמד לפני שוקת שבורה של זהויות. מה מחבר בין שבט בסעודיה, אינטלקטואל במצרים וסוחר בלבנון? כמעט כלום. יש להם נפט, יש להם שטח, אבל אין להם שום חזון פוזיטיבי משותף. הם מסוכסכים דתית (סונים ושיעים), שבטית וכלכלית.
אם כן, מה עושים? מקימים את הליגה הערבית. הנושא היחיד שסביבו הצליחה הליגה הזו להתאחד, להסכים ולפעול יחד הוא המלחמה בציונות. וייס מסבירה: זה קל. הרבה יותר קל לאחד אנשים סביב שנאה משותפת לאויב חיצוני מלאחדם סביב בניית בתי ספר, תשתיות ודמוקרטיה. היהודי, ה'אחר' המצליח, המודרני, הקטן והשונה, הוא הדבק המושלם.
וזוהי בדיוק הקונספציה בה"א הידיעה. האמונה שאם רק נהיה "בסדר", הצד השני יפסיק להיות אנטישמי. וייס מנפצת את האשליה הזו בפטיש חמישה קילו
מבחינה פוליטית האנטישמיות היא טכנולוגיה לשימור שלטון. היא מאפשרת לדיקטטורים כושלים להסיט את האש. כשהלחם מתייקר בקהיר או כשהמים נגמרים בדמשק, השליט יכול תמיד להצביע על האויב הציוני ולהגיד להמונים: "אל תסתכלו על הארמון שלי, תסתכלו על מה שהיהודים עושים באל-אקצא". זוהי הסחת דעת גאונית. ישראל משמשת כליא ברק לכל התסכולים של העולם הערבי. אילו ישראל לא הייתה קיימת, הם היו צריכים להמציא אותה, כי בלעדיה הם היו אוכלים זה את זה (כפי שאכן קורה כשה"איום" הישראלי נחלש).
קואליציית הממורמרים: למה הלהט"ב צועד עם חמאס?
המודל הזה עובד טוב כל כך, עד שהוא הועתק בהצלחה מסחררת למערב, וזה מה שאנחנו רואים היום בקמפוסים בארצות הברית. ישראלים רבים תופסים את הראש ואינם מבינים: איך יכול להיות שארגוני להט"ב (Queers for Palestine) צועדים יד ביד עם תומכי חמאס, שהיו זורקים אותם מהגג בעזה בתוך דקה? איך פמיניסטיות רדיקליות תומכות בתרבות אונס ודיכוי של נשים?
וייס נותנת את התשובה: זוהי פוליטיקה של התמרמרות (Politics of Grievance). מה שמחבר את הקואליציה הפרוגרסיבית המוזרה הזו אינו ערכים משותפים אלא תחושת כישלון משותפת לנוכח ההצלחה המערבית. כל קבוצה שמרגישה מקופחת, כל מי שנכשל במרוץ הקפיטליסטי, התרבותי או האקדמי, מחפש את האשם. והיהודי – או מדינת היהודים – הוא הסמל האולטימטיבי להצלחה.
ישראל היא מדינה מערבית חזקה, לאומית, משגשגת וגאה. היא כל מה שהפרוגרסיביים מתעבים ושואפים לפרק. לכן היו הפלשתינים לקמע של כל הממורמרים בעולם. לא כי אכפת להם מהפלשתינים (עובדה שהם שותקים כשהם נטבחים בסוריה), אלא כי הפלשתינים נלחמים ביהודים. האנטישמיות החדשה היא המכנה המשותף הנמוך ביותר שמאפשר לאסלאם הקיצוני ולשמאל הרדיקלי לשתף פעולה נגד הציוויליזציה המערבית.
המלכודת היהודית: "זיי א מענטש"
אבל החלק הכואב באמת בתזה של וייס, והוא שרלוונטי לנו יותר מכול, נוגע לתגובה היהודית. איך אנחנו, העם, התמודדנו עם השנאה הזו לאורך הדורות? כאן וייס חוזרת לשורשים שלה בספרות היידיש. היא מצטטת סיפור מצמרר של הסופר י"ל פרץ וסיפורים דומים מתקופת השואה. שני חיילים נאצים (או גויים אנטישמים) מתעללים בילד יהודי. הילד בורח לאימא שלו מפוחד ובוכה. ומה אימא אומרת לו? היא לא אומרת לו "קח מקל ותחזיר". היא לא אומרת לו "תברח". היא אומרת לו ביידיש: "קום, זיי א מענטש" (בוא, תהיה בן אדם).
המשפט הזה הוא תמצית הטרגדיה והגדולה של הקיום היהודי בגלות. היהודי אומר לעצמו: הם חיות, אני אדם. הם אלימים, אני מוסרי. הניצחון שלי הוא שמירה על צלם אנוש. אני לא ארד לרמה שלהם.
זוהי אסטרטגיה של הישרדות מוסרית, אבל היא קטסטרופה פוליטית. היהודים, לטענת וייס, פיתחו פוליטיקה של הסתגלות. במקום להתעמת עם הכוח ניסינו להיות מועילים, נחוצים, "בסדר". חשבנו שאם נהיה הרופאים הכי טובים, הבנקאים הכי ישרים, המדענים הכי תורמים והסוציאליסטים הכי מסורים, יפסיקו לשנוא אותנו. חשבנו שאם נוכיח שאנחנו אור לגויים, הם יאהבו אותנו.
וזוהי בדיוק הקונספציה בה"א הידיעה. האמונה שאם רק נהיה "בסדר", הצד השני יפסיק להיות אנטישמי. וייס מנפצת את האשליה הזו בפטיש חמישה קילו: האנטישמיות אינה קשורה למעשים שלנו. היא קשורה לצרכים שלהם. גם אם ניתן להם את כל הכסף, את כל הכישרון ואת כל השטח, הם ימשיכו לשנוא אותנו, כי השנאה היא הכלי שמחזיק את הזהות שלהם.
החטא הקדמון של אוסלו: חימוש האויב כשיטת הגנה
בריאיון שערכנו סיפרה לי וייס שיום החתימה על הסכמי אוסלו היה אחד הימים השחורים בחייה. היא ראתה בהסכם לא תקווה לשלום אלא סטייה מוסרית והיסטורית חסרת תקדים. "מעולם בהיסטוריה האנושית", אמרה לי בקול רועד, "לא היה עם שחימש את אויביו המושבעים מתוך אמונה שזה יביא לו ביטחון".
רבין ופרס, ביוהרה של מה שתומס סואל מכנה "החזון הבלתי מוגבל", חשבו שהם יכולים להנדס מחדש את המזרח התיכון באמצעות ויתורים. הם הניחו שערפאת הוא פרטנר רציונלי שרוצה מדינה. הם חשבו שאם ניתן לו אדמה ורובים, הוא יהפוך מטרוריסט למדינאי. וייס הבינה את מה שהם פספסו: ערפאת, כמו חמאס היום, הוא לא בונה מדינות. הוא מהפכן. המהות שלו היא המאבק, לא הבנייה. הלגיטימציה שלו נובעת מההתנגדות לישראל. ברגע שנתַנו לו רובים וטריטוריה, לא הפכנו אותו לחבר; נתנו לו בסיס חזק יותר להמשיך את הג'יהאד.
טבח 7 באוקטובר הוא התוצאה הישירה והבלתי נמנעת של הניסיון היהודי הזה לקנות שקט באמצעות נכסים. חמאס לא תקף בגלל "המצור" או "הכיבוש" או העוני. הוא תקף כי הוא יכול וכי ההשמדה שלנו היא זכות הקיום הפוליטית היחידה שלו.
התקווה: הכוח כערך מוסרי (והתשובה לטאקר קרלסון)
ובכן, מה הפתרון? וייס אינה מספקת לנו רק אבחנה מייאשת. היא מציעה ריפוי, והוא עובר דרך שינוי תודעתי עמוק: המעבר מפוליטיקה של הסתגלות לפוליטיקה של ריבונות.
אנחנו חייבים להפסיק להתנצל על הכוח שלנו. הכוח היהודי – הצבאי, המדיני, הכלכלי – אינו הכרח מגונה. הוא התנאי למוסריות. בלי כוח אין לנו יכולת להגן על הטוב מפני הרע. הניסיון להיות "מוסריים" על ידי חולשה והבלגה (כמו שקרה בעשרים שנה האחרונות בחזית עזה) הוא עצמו חטא מוסרי, כי הוא מזמין את הרוע.
וכאן אנחנו חוזרים לטאקר קרלסון ולבוחרים האמריקאים. כשהם שואלים "למה אנחנו צריכים את ישראל?" התשובה הישראלית אינה צריכה להיות הסברה מתנצלת על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון או תמונות של מצעדי גאווה בתל אביב. זה לא מעניין אותם. התשובה צריכה להיות הפגנת עוצמה.
העולם מכבד מנצחים. ארצות הברית צריכה את ישראל לא משום שאנחנו נחמדים אלא משום שאנחנו המוצב הקדמי החזק ביותר של המערב מול הברבריות. אנחנו המעבדה שמייצרת את הטכנולוגיה שמגינה עליהם, ואנחנו הצבא שיודע להילחם באויבים שלהם טוב יותר מכל גוף אחר.
אנחנו צריכים להגיד לאמריקאים ולעולם: אנחנו לא צריכים שתבואו להילחם בשבילנו. אנחנו לא צריכים שתשלחו חיילים אמריקאים למות בעזה או בלבנון. אנחנו צריכים שתניחו לנו לנצח, שתפסיקו לקשור לנו את הידיים, כי הניצחון שלנו הוא תעודת הביטוח שלכם.
הלקח של פרופ' רות וייס חד וברור: האנטישמיות תמיד תהיה שם, כלי פוליטי בידי החלשים, הממורמרים והדיקטטורים. אנחנו לא יכולים לרפא אותם. אנחנו יכולים רק להפוך את המחיר של השימוש בכלי הזה לבלתי נסבל. כשנפסיק לנסות להיות מענטשים בעיני האנטישמים, ונתחיל להיות ריבון חזק וגאה בארצו – רק אז אולי הם יתחילו לכבד אותנו. וגם אם לא יאהבו אותנו, הם יפחדו להתעסק איתנו. ובמזרח התיכון הפחד הוא המטבע היחיד שעובר לסוחר.
