בשבוע שעבר פורסמה ידיעה על הדאגה המתגברת בישראל עקב נתוני הירידה הגבוהים מהארץ. האמת היא שבשלושת הגורמים המרכזיים המשפיעים על הדמוגרפיה – ילודה, תוחלת חיים והגירה – ישראל, ובפרט אם מביטים על נתוני הרוב היהודי שבה, מתבלטת לטובה באופן מפתיע עד מדהים. 

ישראל היא דוגמה יחידה במינה בעולם למדינה מתקדמת שהריבוי הטבעי בה יציב ואף מתגבר, והיא מובילה בכך גם על הרבה מדינות נחשלות וכן על רוב מוחלט של מדינות ערב. קצב הגידול של הערבים בישראל היה בעבר גבוה לאין שיעור מזה של היהודים, אולם בשנים האחרונות התהפכו היוצרות, וכעת הפריון היהודי גבוה בהרבה מזה הערבי. 

בעוד הפריון היהודי מצוי במגמת עלייה או לכל הפחות יציב ונע סביב שלושה ילדים לאישה לפחות, זה הערבי צונח בקצב מהיר. ב-2006 ילדה כל מוסלמית ארבעה ילדים בממוצע, ובעשורים שקדמו לכך גם הרבה יותר מכך, אולם ב-2022 עמד שיעור הפריון המוסלמי על 2.91 ילדים לאישה, ב-2023 על 2.79, וב-2024 על 2.71 בלבד. לנוצריות בישראל 1.56 ילדים בממוצע, לדרוזיות 1.63, ואילו בקרב "אחרות" – שברוב מוחלט של המקרים הכוונה היא לעולות לא-יהודיות שבאו ארצה ממדינות ברית המועצות לשעבר – שיעור הפריון עומד על 1.24 ילדים לאישה בלבד.

רק 39% מהישראלים שהוגדרו יורדים בשנת 2024 (כלומר עזבו ב-2023) הם ילידי ישראל. רובם המוחלט של השאר הם עולים חדשים שנולדו במדינות ברית המועצות לשעבר

גם תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, ודאי אם מתייחסים לנתוני המגזר היהודי בה. תוחלת החיים כאן ב-2023 – שנה עקובה מדם בישראל – עמדה על 83.7 שנים, ובשנתיים של מלחמה קשה עלתה עוד והגיעה ל-83.8 – המקום הרביעי בעולם. רק שווייץ, יפן וספרד השיגו תוצאה גבוהה יותר. למעשה תוחלת החיים בישראל גבוהה ב-5.3 שנים מזו שבארצות הברית וב-2.7 שנים מזו שבבריטניה. 

תמורה אדירה באופק

אם עד כה למרות הירידה בפריון טרם ניכרה ירידה במספר הלידות של מוסלמיות בישראל, זה רק בגלל המספר הגדול למדי של נשים מוסלמיות בגיל הפריון – שריד לנתוני הילודה הגבוהים בעבר בציבור הזה – שפיצה על ירידה ניכרת בשיעור הפריון הכולל; אבל בעשור הקרוב, מעריך לדוגמה מחקר עדכני של מרכז טאוב, יאט הגידול במספר הנשים הערביות בגיל הפריון, ואז ייעצר לחלוטין לעשור לפחות. 

להמחשת גודל התמורה: נכון ל-2025 מספר הנשים הערביות בגילי 20–24 גבוה ב-8% ממספר הנשים בגילי 25–29, אך מספר הנערות הערביות בגילי 15–19 ו-10–14 קטן ב-4% וב-1% בהתאמה ממספר הנשים בגילי 20–24. בקרב יהודיות לעומת זאת המצב הפוך ב-180 מעלות: שם מספר הבנות שטרם נכנסו לשלב הילודה גבוה בהרבה מדור היולדות הנוכחי. ליתר דיוק, בעשר השנים הקרובות מספר הלידות היהודיות צפוי לגדול דרמטית גם אם לא ישתנה שיעור הפריון לאישה, וזאת מפני שמספר הנשים היהודיות בנות 25–29 צפוי לגדול ב-14% לערך עד 2030 וב-23% לערך עד 2035. אגב, בניגוד לצפוי ובאופן הפוך למתרחש בקרב אוכלוסיות אחרות בעולם וגם בארץ, העלאת רמת ההשכלה בקרב יהודיות לא הפחיתה את הילודה. היא אומנם גרמה לנשים יהודיות לדחות את גיל לידת הילד הראשון, אולם לא פגעה כלל בשיעור הילודה, ואפילו להפך – הוא גדל. 

הנתונים שמעוררים לאחרונה רעש עז – לאו דווקא תמים – הם אלו המובאים בדו"ח מרכז טאוב, שעל פיהם בשנת 2024, בפעם הרביעית בלבד מאז תחילת המאה, עלה מספר היורדים מהארץ על מספר הבאים בשעריה. לעומת 15,600 איש שעזבו את הארץ ב‐2019, לדוגמה, 37,600 עזבו ב-2022, 55,300 ב-2023, כמעט 83,000 עזבו ב-2024, וב-2025 עזבו את הארץ 69,300 איש. לעומת היורדים, בשנת 2025 לדוגמה עלו ארצה רק 24,600 איש, ונוסף על כך חזרו 19,000 ישראלים ששהו זמן ממושך בחו"ל. בשל שיטת החישוב, הדיווח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 69,300 יורדים בשנת 2025 מספר למעשה על אנשים שעזבו את הארץ לאורך שנת 2024, אולם רק לאחר כשנה של שהייה בחו"ל הם נספרים כיורדים. 

הנתונים, על פניהם, בלי להתעמק, מעוררים בהלה: יותר מ-200,000 ישראלים עזבו את הארץ בשלוש השנים האחרונות, וב-2024 היה מספר העוזבים את ישראל גבוה ב-26,000 ממספר הנכנסים אליה. אלא שכאשר מתעמקים בנתונים מגלים בהם פרטים מעוררי תהייה. לדוגמה, רק 39% מהישראלים שהוגדרו יורדים בשנת 2024 (כלומר עזבו ב-2023) הם ילידי ישראל. רובם המוחלט של השאר הם עולים חדשים שנולדו במדינות ברית המועצות לשעבר. גם מ-55,000 ישראלים שהוגדרו יורדים בשנת 2023 (כלומר, עזבו את הארץ במהלך 2022), רק 40% היו ילידי ישראל.

למה זה חשוב? כי זה מעיד שהסיפור המלא אחר לגמרי מזה המשווק לנו: מאז פרוץ מלחמת רוסיה–אוקראינה לפני כמעט ארבע שנים נרשמה קפיצה דרמטית בעלייה ארצה, אולם למעשה לא מדובר באמת בעלייה, כי רק מיעוטם הזניח של ה'עולים' הוא יהודי בדתו. בכל אופן, מ-28,000 עולים ארצה בשנת 2021 עלה המספר לכמעט 75,000 בשנת 2022, ועוד 46,000 עולים בשנת 2023 – מכל אלה 75%–80% הם מרוסיה ומאוקראינה. ובכן, מתברר שחלק בלתי מבוטל מהם רק קפצו הנה לזכות באזרחות הישראלית היוקרתית, והמשיכו מייד הלאה לחפש את עתידם במקומות אחרים בעולם, ומכאן הזינוק במספרי ה'יורדים'. 

עם השנים, עם התרוקנות מאגרי היהודים במדינות ברית המועצות לשעבר, פנתה הסוכנות היהודית להעלות ארצה זכאי חוק השבות שאינם יהודים

עיקר הבעיה היא בעובדה שעם השנים, עם התרוקנות מאגרי היהודים במדינות ברית המועצות לשעבר, פנתה הסוכנות היהודית להעלות ארצה זכאי חוק השבות שאינם יהודים. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה ודו"חות שהוגשו לכנסת, גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים (מיליון עולים באו משם בתוך עשור) הביא בתחילה בעיקר יהודים. מקרב העולים בשנים 1990–1991 עמד שיעור הלא-יהודים על חמישה אחוזים בלבד. ב-1992–1994 עלה שיעור הלא-יהודים ל-10%–15%. ב-1995 נרשמו בישראל לראשונה 85,000 אזרחים "אחרים", כלומר לא-יהודים שאינם ערבים, ואילו לקראת שנת 2000 כבר הגיע שיעור הלא-יהודים מקרב העולים ל-30% –40%. בשנים 2000–2011 כבר חצה שיעור הלא-יהודים מקרב העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר רף של 50%, ובחלק מהשנים הגיע ל-60%. בסוף 2011 חיו בישראל 330,000 אזרחים שהוגדרו "אחרים". רובם המוחלט, יותר מ-90%, באו ממדינות ברית המועצות לשעבר. בשנים 2012–2019 הוגדרו כ-86% מהעולים – 154,000 איש – לא-יהודים ברישומי המדינה.

ובכל זאת, בין קיץ 2022 לקיץ 2024, על אף עלייה רחבת היקף מברית המועצות לשעבר, שכמעט כולה לא-יהודים, קטנה קבוצת ה"אחרים" ב‐22,400 איש. עד סוף קיץ 2025, למרות הימשכותה של עלייה ניכרת מברית המועצות לשעבר בהיקף של 15,000 איש, קטנה הקבוצה הזו בעוד כ‐10,000 איש. מדינת ישראל אומנם איננה נוקפת אצבע כדי לצמצם את בעיית ה"אחרים", ולהפך, היא שיצרה אותה באוזלת ידה, ובכל זאת האוכלוסייה הזאת, מתברר, מכלה את עצמה. 

סעיף הנכד

מתי ומהיכן בכלל צמח היצור המעוות הזה ששמו עלייה לא-יהודית? ובכן, בשנת 1970 נוספה לחוק השבות ההגדרה שעל פיה יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". ב-2021 פסק בג"ץ, כצפוי לצער הלב, שיש להכיר במי שעברו גיור רפורמי או קונסרבטיבי בישראל כיהודים לעניין חוק השבות, אולם יש לדעת שזאת לאחר שהכנסת נמנעה מלהכריע בעניין ב-15 השנים שעברו מאז הגשת העתירה. 

ואולם אם בהקשר הזה עוסקים ביהודי שבכלל טורח להתגייר, סעיף הנכד, שנוסף אף הוא ב-1970, מצהיר: "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה… מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". זאת, חשוב להכיר, גם אם היהודי שמכוחו זכאי אותו אדם לקבל אזרחות ישראלית מת מזמן או לחלופין נותר בחו"ל בעוד בני משפחתו הלא-יהודים עולים ארצה: "אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות בעודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו". 

בקיץ 2021 נפסק בדעת רוב של השופטים יצחק עמית וענת ברון (מול השופט דוד מינץ, שהתנגד) שאפילו אלמנות של נכדים ליהודים יהיו זכאיות לקבל תעודת זהות ישראלית. כשזה פסק השופטים, הפלא היחיד הוא שקהילת ה"אחרים" לא עקפה זה מכבר במספריה את מספר יהודי ישראל. פוטנציאלית עשרות מיליונים ברחבי העולם שאין להם דבר וחצי דבר עם מדינת היהודים רשאים לקבל כאן תעודת זהות כחולה ולהיחשב עולים. נותר רק לעמוד בנתב"ג ולשיר להם "הבאנו שלום עליכם".

מי יורד מהארץ? בעיקר גויים

פרופ' אלכס וינרב ממרכז טאוב חישב ומצא שמכל 10,000 מערביי ישראל עזבו 16 מהם את הארץ ב-2023, ועל כל 10,000 יהודי ישראל עזבו פי שלושה – 48 יהודים. עד כאן לכאורה סיבה לדאגה ולתהייה, אלא שנשים לב לנתון הדרמטי באמת במחקר: על כל 10,000 מאוכלוסיית ה"אחרים" – שרובם כאמור עולים לא יהודים ממדינות ברית המועצות – עזבו את הארץ 391 מהם. הדבר מביא לקיטון ממשי ומהיר בקהילה הזו, שגם כך הילודה בה זניחה כפי שתואר קודם. כך יורד אט אט שיעורה של הקבוצה הזו מתוך כלל אוכלוסיית ישראל מ-4.9% ב-2022 ל-4.8% ב-2023 ול-4.7% ב-2024, שהם כ-475,000 איש. מראש לא היה צריך להביא ארצה המוני גויים, אבל מתברר, כאמור, שגם בלי שהמדינה עושה דבר כדי להגביל את מספר הלא-יהודים הזוכים באזרחות ישראלית, הם עצמם נוטשים את הארץ בהמוניהם.

נתמקד לרגע רק בילידי ישראל שעזבו את הארץ בשנים האחרונות. בעשור הקודם ירדו מהארץ בממוצע כ-20,000 ילידי ישראל בכל שנה. למעשה כך היה גם ב-2023 (שכאמור מתעדת עזיבה בפועל ב-2022), שבה ירדו מהארץ 22,500 אזרחים ילידי ישראל. ב-2024 (המתעדת את 2023) לעומת זאת נרשמו כיורדים 30,000 אזרחים שנולדו כאן. במקרה הזה אכן מדובר בעלייה של פי אחד וחצי משנה רגילה, אולם מדובר בינתיים בשנה אחת בלבד שנרשם בה נתון כזה ולאו דווקא במגמה. לשם האיזון נזכיר שב-2023 חזרו ארצה מחו"ל 26,000 ישראלים, וכן עלו ארצה 46,000 איש שלפחות מקצתם יהודים, כלומר בסך הכול השינוי נטו במספר היהודים בארץ עקב ההגירה זניח למדי.

ולשם איזון נוסף נזכיר שבשנים האחרונות זינק גם מספר הישראלים הממוצע שחוזרים ארצה מדי שנה, ובמקרה של תושבים חוזרים מדובר בעיקר ביהודים שמחליטים לשוב לכאן: מספרם של השבים ארצה גדל מ‐8,100 ב‐2019 ליותר מ‐20,000 בכל שנה מהשנים2022 –2024, וכנראה גם ב-2025. 

כדי להשלים את התמונה נציץ לרגע במספר הישראלים החיים בחו"ל: זה נראה אומנם אסטרונומי ומוערך ב-630,000 איש, אולם ככל הנראה פחות ממחציתם – וליתר דיוק 48% בלבד – הם ילידי הארץ, כלומר בסבירות גבוהה רבים מאוד מהם אינם יהודים. בשיעור ניכר מדובר במי ששהו בישראל זמן קצר בלבד, זכו בתעודת זהות ישראלית ועזבו מייד, והם חסרי זיקה אמיתית למדינת היהודים. ובכלל, מספר הישראלים החיים בחו"ל בדרך קבע אומנם גדל בשנים 2006–2021 ב‐16% לערך, אולם בתקופה הזו גדלה אוכלוסיית ישראל ב‐33% לערך, כלומר יותר מפי שניים. ובמילים אחרות: בעיית הירידה מהארץ, שבעבר הרחוק העיקה מאוד על ישראל, ודאי איננה גדלה בממדיה אלא דווקא מצטמצמת.

בקיץ 2021 נפסק בדעת רוב של השופטים יצחק עמית וענת ברון (מול השופט דוד מינץ, שהתנגד) שאפילו אלמנות של נכדים ליהודים יהיו זכאיות לקבל תעודת זהות ישראלית

אכן, שווה לבדוק מדוע יהודים ילידי ישראל נוטשים את הארץ בקצב גבוה פי שלושה מערבים, אבל הם גם שבים ארצה בקצב גבוה בהרבה מהם, זוכים לפריון בשיעור גבוה בהרבה מהם, וכך או אחרת הירידה האמיתית מהארץ היא תופעה די זניחה. 

אגב, בניגוד לערבים שבתוך הקו הירוק, פלשתינים מיהודה, שומרון ועזה מהגרים דווקא לא מעט. במקרה הזה אין נתונים מסודרים ואמינים, כמו בכל עניין שקשור לרשות הפלשתינית, ועם זאת מסמך שהוגש לכנסת לפני שנה וחצי מעריך ב-25,000 את מספר הפלשתינים שנטשו את הארץ מדי שנה בעשור שקדם למלחמה הנוכחית וחיפשו את עתידם בחו"ל. 

וחשוב לומר גם זאת: לעומת מדינות מפותחות אחרות בעולם, ישראל היא מאלו שההגירה מהן היא מהנמוכות ביותר, וזאת אפילו בשנים האחרונות, שנרשם בהן שיא בירידה. במדגם שערך מכון טאוב ב-42 מדינות ב-OECD ובאירופה, ישראל היא אחת מארבע המדינות (האחרות הן פינלנד, סלובניה וקפריסין) שפחת בהן שיעור האנשים שנולדו במדינה וכיום חיים במקום אחר. ומכולן בישראל חלה הירידה הגדולה ביותר בשיעור הזה – מ-8.3% מכלל ילידי ישראל שחיו מחוץ לישראל בשנת 1990 ל-4.3% בלבד מהם בשנת 2023. 

עסקת חבילה

ד"ר מאיר אנטופולסקי, תושב נוקדים שבגוש עציון ורופא בהדסה הר הצופים, חובש כיפה וגר צדק, מתנגד לשינוי חוק השבות כדי לבלום מראש את נהירת הלא-יהודים ארצה. הוא מסביר: "אבא שלי, שנפטר לפני שבוע וחצי, לא היה יהודי. סבא שלי היה יהודי. לא תמצא כמעט שום משפחה מעולי מדינות ברית המועצות לשעבר, כולל הדתיות ביותר – למעט אולי חב"דניקים – שבה כל הסבים והסבתות יהודים. זה כמעט לא קיים. 

"אם אתה מתנגד שלא-יהודים יסתפחו לעלייה ואומר ליהודי שבהם להגיע ארצה לבדו, בלי משפחתו, זה בלתי אפשרי. לגבי יהדות רוסיה בפרט, ככל שהולכים לאזורים הכפריים והפחות משכילים, נישואי התערובת מתקרבים ל-95% מהיהודים. זה היה נכון בדור שלי, ובוודאי לא השתפר מאז ועד היום. לכן ההחלטה היא בין שתי אפשרויות: לוותר על כל היהודים שנותרו ברוסיה או לקבל את כל הנספחים ליהודי כזה בעסקת חבילה. כך או אחרת אי אפשר להפריד ביניהם".

עם זאת אנטופולסקי מסכים שהעלייה מאוקראינה ומרוסיה בשנים האחרונות שונה מאוד מהעלייה משם בעשורים הקודמים. "מדובר בצעירים מאוד, וככל שהדורות מתקדמים המצב נעשה קטסטרופלי יותר. מה שהייתי עושה במציאות של משבר בתחום העלייה כמו עכשיו, הוא לדרוש מהעולה להפגין בכל זאת איזו מעורבות יהודית, כמו להירשם לקהילה היהודית, ללכת לבית כנסת. זו דרישה סבירה. אבל בשורה התחתונה, אם אנחנו לא רוצים לאבד את יהודי מדינות ברית המועצות לשעבר, אסור לשנות את חוק השבות".

עד כאן דברי ד"ר אנטופולסקי. מה נאמר? חשוב שלא לאבד אף יהודי אחד, כמובן, שלא יידח ממנו נידח, ועם זאת אי אפשר להשלים עם מצב שבו מדינת היהודים מוצפת בהמוני לא-יהודים – שפוטנציאלית, לולא היה ה' בעזרנו וגרם להם להגר מכאן בהמוניהם – היו ועודם מסוגלים להפוך את יהודי ישראל למיעוט בארצם. גם אי אפשר לצפות מהרבנים להפוך את הגיור לבדיחה כדי להתמודד עם חוסר האומץ של הנהגת המדינה לתקן את העיוות הבלתי אפשרי שנוצר בחוק השבות. 

לעומת מדינות מפותחות אחרות בעולם, ישראל היא מאלו שההגירה מהן היא מהנמוכות ביותר, וזאת אפילו בשנים האחרונות, שנרשם בהן שיא בירידה

ייתכן שבמצב הנואש שהגיעה אליו יהדות רוסיה או יהדות אוקראינה בהרכבה הנוכחי, יש להרפות מהמאמץ להביא ארצה גם את היהודי האחרון משם, וזאת למען המשך קיומה של המדינה היהודית. בניגוד להצעת אנטופולסקי יש להשיב את חוק השבות למקורו, כלומר להיותו חוק שנועד להביא הנה יהודים על פי ההלכה, ולא תיירות המונים לשם קבלת אזרחות ישראלית. חובה לרסן את מדיניות בג"ץ, ועל כל פנים ודאי שאסור לנו להמשיך להתנהל בהפקרות בתחום המהותי הזה. ובכלל, מנהיגות אמיצה יותר הייתה מעודדת הגירה מרצון של לא-יהודים מהארץ, ערבים וגם אחרים, ומשקיעה לשם כך את המשאבים הדרושים כדי שתובטח הבלעדיות היהודית במדינת היהודים.

אבל גם בהיעדר הנהגה אמיצה דייה שמסוגלת להוביל את התיקונים הדרושים, המדינה מונהגת מלמעלה, מתברר, באופן המוליך אותה בשנים האחרונות לשיאים בלתי נתפסים: בילודה היהודית הפלאית וההולכת ומתגברת, בבחירה של המוני לא-יהודים לנטוש אותה ולהותיר אותה לעם שהיא נועדה לו, ולא פחות מכך באריכות הימים הבלתי מוסברת ולא פעם בלתי הגיונית של היושבים על הארץ הטובה הזו. 

• הכתבה מתבססת בין השאר על דו"ח של פרופ' אלכס וינרב ממרכז טאוב שפורסם בסוף 2025