הפעם האחרונה שהייתי במחלקת השיקום בשיבא הייתה בנובמבר 2023. המחלקה המתה מאדם, פצועים ובני משפחותיהם, ורבים רבים מעמך ישראל שהגיעו כדי לתת מעצמם למי שמוראות 7 באוקטובר נחקקו בגופם. 

יותר משנתיים אחר כך אני שוב מגיעה למחלקה. הפעם היא שקטה בהרבה, ועדיין מיטב בנינו, והם רבים, לוחמים אבל גם עדיין ילדים בכל כך הרבה רמות, מתמודדים עם פציעות קשות ביותר של קטיעות גפיים, חלקי גוף מרוסקים וטראומות שיישאו לכל החיים.

מי שחי את המחלקה הזו יום-יום מאז 7 באוקטובר הוא רב-סרן (במיל') שגיא דובב, שמגיע מדי יום למחלקה ועובד עם פצועי צה"ל על שיקום באמצעות אימוני קרב מגע, אגרוף, היאבקות וג'יו ג'יטסו.

אני פוגשת אותו בשיעור הראשון עם ח', נכה צה"ל זה 15 שנה, שרגלו נקטעה לאחרונה לאחר שהרופאים נואשו מלהצילה. כעת הוא נאבק להציל את ידו, ודובב עושה איתו אימון ראשון. לצידו של ח' יושב טייגר, הכלב שלו, שכרגע מודאג מאוד מהאיש הגדול והחזק שמתאגרף עם בעליו. הכלב דרוך, נובח, לא מבין מה עליו לעשות, ודובב מלטף אותו בכפפה כדי לגרום לו להבין שהוא חבר. לאחר האימון הוא משוחח עם ח', שואל אותו על הפציעה ועל ההתמודדות, ובעצם מתחיל את הקשר ביניהם, שהוא המפתח לעבודת השיקום שהוא מלמד. 

הוא למד היאבקות, וכשחזר לארץ למד ג'יו ג'יטסו, התחרה ב-MMA ובקרב מגע, היה אלוף הארץ בג'יו ג'יטסו עשר שנים ואלוף אירופה ב-2015

הוא בן 46, נשוי ואב לשלושה. כשהיה ילד התגורר בחו"ל בשל עבודתו של אביו במשרד הביטחון. הרומן שלו עם אומנויות הלחימה התחיל בארצות הברית, כאשר למד בבית ספר יהודי ומישהו ברחוב סינן לעברו משהו ונתן לו סטירה שהעיפה את הכיפה מראשו. "זו חוויה שבנתה אותי, כי באותו רגע החלטתי שזה לא יקרה לי יותר, והתחלתי ללמוד אומנויות לחימה". 

בתחילה הוא למד היאבקות, וכשחזר לארץ למד ג'יו ג'יטסו, התחרה ב-MMA ובקרב מגע, היה אלוף הארץ בג'יו ג'יטסו עשר שנים ואלוף אירופה ב-2015. בצבא הדריך את לוחמי סיירת מטכ"ל בכושר, בקרב מגע ובלחימה, השתחרר, וב-2008 חזר לשירות קבע ביחידה. הוא יצא לקורס קצינים ושימש קצין קרב מגע וכושר קרבי בסיירת מטכ"ל עד פרישתו ב-2023.

לעשות את מה שאני עושה הכי טוב

"ב-6 באוקטובר הייתי במילואים ביחידה, וב-7 באוקטובר קיבלנו את הקריאות ואת הדיווחים מהחבר'ה שלנו ממטכ"ל, שהיו מהראשונים שקפצו ונלחמו ולצערנו גם נפצעו ונהרגו", הוא מספר. "די מהר הבנתי שאוכל לעזור הכי הרבה פה בבית החולים, והגעתי מייד לשיבא, בתחילה למנחת המסוקים, ואחר כך למחלקת טיפול נמרץ. התחלתי לקבל את הפצועים שהיו חיילים שלי, שיום קודם אימנתי אותם ביחידה. 

"אחרי חודשיים הראשונים התחילו לרצות להשתקם. לוחמים אמרו לי שמשעמם אותם רק לעשות תרגילי פיזיותרפיה: אנחנו צריכים להוציא אגרסיות, לפרוק, להרגיש לוחמים שוב. אז התחלתי לחשוב איך אני יכול לעזור להם להשתקם מהר יותר, והחלטתי שאני אעשה את מה שאני עושה הכי טוב, וזה לאמן אותם ולבנות להם את החוסן דרך האימונים". 

מאז הוא שם במחלקה. בכל יום הוא עובד עם פצועי צה"ל גם באימונים פיזיים, גם בשיחות ובהיכרות עם המשפחות. הוא חלק מהנוף הקבוע של המחלקה ומתוכניות השיקום שלה. הוא עושה הכול בהתנדבות וחולם להקים מקום למען הלוחמים המשתקמים שיהיה מרכז שיקום, יכלול תחת קורת גג אחת שיקום פיזי ונפשי ויהיה להם לבית. 

שגיא דובב: "שיקום זה משהו שצריכים להיות מרוכזים בו לאורך זמן, לעבוד בו. אני מטפל בפצועים שהשיקום שלהם יארך כמה שנים טובות לפחות, ולפעמים זה תהליך שיימשך כל החיים"

"לפני חצי שנה הקמתי עמותה, House of Heroes, שמטרתה לפתוח מקום לאימונים ולטיפולים לגוף ולנפש לגיבורים ולגיבורות", הוא אומר ועוצר בכל רגע את השיחה כדי לחלק ללוחמים הפצועים חולצות שמודפס עליהן הכיתוב Hero. "המקום שאקים יהיה מקום הוליסטי לבניית חוסן. יהיו בו אימונים של קרב מגע והיאבקות, טיפולי יוגה תרפיה, פילאטיס, עיסויים, טיפולים פסיכולוגיים ועוד. אני רוצה שזה יהיה מרכז שיקים סביבו קהילה. 

"זה מקום שיטפל גם בגוף וגם בנפש ויעסוק אך ורק בשיקום. העמותות הגדולות עוסקות בעוד הרבה דברים חוץ משיקום. אלה עמותות ענק שיש להן תקציב של עשרות מיליוני דולרים. הן עושות דברים מדהימים, אבל עוסקות בתחומים רבים. אני חושב שלהטיס אותם לחו"ל זה נחמד וכיף, אבל לטעמי זה לא העיקר. העיקר הוא השיקום הפיזי והנפשי שלהם, ודווקא הטיסות והפינוקים שהם מקבלים עלולים לפעמים לעכב את השיקום שלהם". 

למה?

"כי אתה נחשף לעולם של הנאות ופינוקים, ואז אתה לא מתעסק בשיקום ודורש מעצמך פחות בתחומים של ספורט, תזונה ותפקוד. שיקום זה משהו שצריכים להיות מרוכזים בו לאורך זמן, לעבוד בו. אני מטפל בפצועים שהשיקום שלהם יארך כמה שנים טובות לפחות, ולפעמים זה תהליך שיימשך כל החיים. 

"אני מטפל גם בפצועים בנפש באמצעות אומנויות לחימה והוצאת אגרסיות ובאמצעות שיחות. יש לי הרבה אינטואיציה והרבה ניסיון שצברתי בעבודה עם לוחמים, בהתנדבות בעמותות חסד כמו עזר מציון ואחרות. הלום קרב שעובד איתי ומוציא את האגרסיות יושב ומדבר איתי לפני האימון ואחריו ומקבל הרבה חוסן מעצם התהליך. האימון הוא החלק האחרון בטיפול, לפני זה אנחנו מכירים זה את זה ומתחברים, אחרת זה לא יעבוד. אם לוחם לא ייפתח אליי מבחינת הנפש, הוא גם לא ייפתח אליי באופן פיזי ולא אוכל לעזור לו. אני צריך קודם לזכות באמון שלהם". דובב פועל בצמוד לצוות של הפיזיותרפיה ועובד עם כל פצוע לפי הפציעה שלו.

לוחם שפניו רוסקו ניגש לדבר איתו. "מה זה פרצוף? פרצוף זה שטויות", אומר לו הלוחם, מטבע לשון שחוזר ונשמע במחלקה. קרסול זה שטויות, יד זה שטויות, מי צריך יד? הם מעודדים זה את זה ואת עצמם.

"פה במחלקה אין צער", אומר דובב. "פה יש שמחה, הווי, אחווה וחוסן. יש רגעים שאני משתדל לתת מקום לקושי, אבל גם לעזור ולתת מילה הטובה ואיזשהו טיפ שלי איך להתמודד עם המצב. אני הגורם שאמור לבנות להם את החוסן, ואני הדוגמה בשבילם, אז אני משתדל לעשות את זה הכי טוב שאפשר. עברתי בעצמי דברים קשים, וזה בדיוק מה שבונה את החוסן". 

"לפצועי צה"ל האימון הספורטיבי הכרחי"

אלקנה לוי, קצין גולני שנפצע פצעים אנושים בח'אן יונס ורגליו נקטעו, ניגש להגיד שלום ומסכים להשתתף בריאיון. הוא בנו של הרב משה לוי, ראש הישיבה הגבוהה בהרצלייה. "נפצעתי לפני שישה חודשים בח'אן יונס", הוא מספר. "הייתי מ"מ בגולני. הגעתי לכאן, ומהרגע הראשון שאמרו לי שמותר לי להזיז את היד אני מתאמן עם שגיא. התחלנו בערב יום כיפור, כמה שעות לפני הצום, ומאז אנחנו מתאמנים יחד באופן קבוע". 

לוי נפצע בתאונה מבצעית מפיצוץ רחפן של צה"ל במגנן בח'אן יונס. "לאדם בריא ספורט הוא פריווילגיה, אבל במצב שלנו ספורט הוא חובה והכרח. שגיא היה אלוף באגרוף ובאומנויות לחימה וקצין הכושר הקרבי של סיירת מטכ"ל, וזו זכות להתאמן עם מישהו ברמה הכי גבוהה. זה גם כיף גדול וזה נותן המון כוח לא רק באופן פיזי אלא בעיקר בתחושת המסוגלות". ללוי חשוב לבקש מאנשים לתמוך בעמותת House of Heroes ולסייע להקים את המרכז השיקומי.

איך האימונים הללו משפיעים על הנפש?

"קודם כול זה מחזק את תחושת המסוגלות הנפשית וגורם לך להאמין שאתה יכול להשתקם ולחזור לתפקוד" אומר לוי. "חוץ מזה הספורט משפר את מצב הרוח על ידי שחרור הורמוני אושר, וזה בהחלט עוזר לשיקום". 

עמית: "זה בונה שוב את הביטחון אחרי שהביטחון נעלם כשלא יכולתי לזוז מהמיטה, הייתי תלוי תרופות והרגשתי חסר אונים לחלוטין"

גם מתנאל וינברג, קטוע יד, ניגש לומר שלום. הוא מוכר לי, וכשאני מנסה להבין למה, אני נזכרת שהתראיין בתוכנית 'הפטריוטים' לאחר שנפצע בלבנון. לפני הניתוח לקטיעת ידו הוא פרסם סרטון, שנעשה ויראלי, ובו ביקש לחזק את רוח הלוחמים והמשפחות, דיבר על האמונה ועל שהיה עושה הכול עוד פעם ואין בו חרטה. "העיקר הוא שיש לי שתי רגליים, יד ימין, לב ששמח לעבוד ואמונה שלמה במה שהיה ובמה שאני עתיד לעשות", אמר בסרטון. 

מה נותנים לך האימונים הפיזיים?

"בסך הכול נותנים פה במחלקה מענה די רחב למה שאנחנו צריכים, אבל האימונים הללו נותנים את ההשלמות של אימוני כוח מתפרץ, מוטיבציה וחוסן, שהם ייחודיים ונצרכים. אלה מענים ספציפיים שאין במטרייה הרחבה, ושגיא נותן מענה איכותי שמגביר את החוסן של המשתקמים". 

כעת ניגש אלינו עמית, צעיר מתוק בעל פנים של ילד. הוא מספר בהתלהבות שאתמול רכב על אופניים שעתיים עם קוקו, אריאל קוקואשוילי, לוחם שנפצע קשה מאוד מפיצוץ מטען ברפיח. קוקו היה היחיד ששרד משבעת לוחמי הכוח. הוא איבד את שתי רגליו. ינון מגל פרסם סרטון שלו מתאמן עם דובב ואפילו מצליח לגבור עליו, והסרטון זכה להמוני צפיות. "הוא עבד חזק מאוד", מספר עמית על חברו, שללא שתי רגליים רוכב על אופניים בעזרת הידיים.

עמית הולך על שתי רגליו, ורק יד ימין שלו נתונה בתחבושת לא גדולה, אבל אני מגלה שהוא נפצע אנוש ברפיח לפני ארבעה חודשים בפעילות מבצעית של לוחמים בקורס קצינים. על ההאמר שנסע בו הופעלו שני מטעני צד ומטען גחון, והמ"פ ושלושה חברי צוות נהרגו. "אחד הלוחמים שנהרגו, סרן ערן שלם, היה חייל שלי בסיירת מטכ"ל", מספר דובב. "ערן היה הנשמה הכי גבוהה שהכרתי", מוסיף עמית. עמית עצמו ספג רסיסים, נקרעו לו גידים, ועצמות עפו מתוך גופו. 

שגיא דובב: "לעבוד עם מי שרוצים להשתקם זה קל. הם רודפים אחריי. העבודה הקשה היא עם מי שאין להם מוטיבציה"

"האימונים האלה מאוד מעצימים", אומר עמית. "זה בונה שוב את הביטחון אחרי שהביטחון נעלם כשלא יכולתי לזוז מהמיטה, הייתי תלוי תרופות והרגשתי חסר אונים לחלוטין". 

"האימונים מחזירים אותם לתחושת הלוחם שלהם", אומר דובב. "בעיניי הם קודם כול לוחמים. הם נלחמו בצבא, ועכשיו הם נלחמים באשפוז". 

עמית, איך אתה מתמודד עם הפוסט-טראומה?

"לוקח כדורים עד שאצליח לטפל בנפש כמו שצריך", הוא אומר בכנות.

האימונים מסייעים לזה? 

"כל בן אדם שמוכן לבוא ולתת מעצמו, אפילו אם זה בהתחלה רק לשמוע את הסיפור שלך ולהתעניין במה שעברת, עוזר לתמוך בנפש". 

בשלושת החודשים הראשונים עמית לא יצא הביתה. "לא הייתי מוכן להיכנס הביתה בכיסא גלגלים", הוא אומר. "ברגע שקיבלתי אישור דריכה יצאתי הביתה". 

איך ההורים מתמודדים?

 "היה קשה בהתחלה", הוא אומר. "הם קיבלו טלפון מהצבא ושאלו אותם: אתם ההורים של עמית? תגיעו לשיבא. לא נתנו שום פרט. אנחנו גרים בכרמיאל, וזו נסיעה של שעתיים בחוסר ודאות. אבא שלי אומר שאם היו אומרים לו לבוא עד סורוקה, הוא היה מתמוטט. בשיחה בדרך הצלחתי לדבר איתו ולצעוק לו 'אבא, אני חי', והשיחה התנתקה. 

"במסוק לא האמינו שיישארו לי שתי ידיים ורגל, כי הרגל הייתה קרועה והיו לי רסיסים בכל הגוף". הוא הולך על שתי רגליים, אבל יש לו 11 ברגים בברך ובורג שמתחבר לראש האגן. הוא מחייך הרבה, מקרין אופטימיות, אבל הסיפור שהוא מספר על מה שחווה קשה וכואב. 

הניצול היחיד

דובב מספר לי על דור אלמוג, לוחם בגבעתי שהתאמן אצלו לפני הצבא. "הוא היה באירוע הכי קשה של המלחמה, שנהרגו בו 21 לוחמים, והוא היחיד ששרד. הוא הגיע לכאן כשכולו עטוף בתחבושות מכף רגל ועד ראש, אבל אמר לי: אני חייב להתאמן איתך! חשבתי שהוא צוחק איתי, הוא היה עטוף בתחבושות כמו מומיה, אבל הוא היה רציני, והתחלתי לאמן אותו ככה, כמו שהוא". הוא מראה לי סרטון של אלמוג שוכב במיטה, עטוף בתחבושות ומחזיר אגרופים רפים לעבר כפפת האימונים. 

"בואי תראי איך הוא נראה היום", אומר דובב ומראה לי סרטון של אלמוג עם השחקן האמריקאי מייקל רפפורט, חברו של דובב, שמגיע לכל האירועים של העמותה ותומך בפעילותה. רפפורט מספר את סיפורו של אלמוג ומשבח את יכולות השיקום שלו: כיום הוא מתאמן לתחרויות היאבקות בין-לאומיות. אלמוג סיפר בריאיון שכשנאבק עם דובב באימונים שלפני הפציעה, הוא הביא אותו למצב שהרגיש שהוא צריך להילחם כדי לשרוד ולצאת ממצבים קשים, וכשנפצע ברצועה התחושה הזו חזרה אליו, והוא נלחם על חייו ולא ויתר. 

איך אתה מתמודד עם פצועים שאין להם רצון להשתקם?

"זאת העבודה העיקרית", אומר דובב. "לעבוד עם מי שרוצים להשתקם זה קל. הם רודפים אחריי. העבודה הקשה היא עם מי שאין להם מוטיבציה, שיש להם כל הסיבות בעולם להישאר במיטה. זאת עיקר העבודה שלי, שבה אני מרגיש הכי הרבה סיפוק וערך מוסף, המאמץ להרים את הלוחמים שבקלות יכולים ליפול ובקושי מצליחים להביא את עצמם למחשבה על שיקום". 

הוא מזכיר גם את ההתמודדות של לוחמים שיוצאים מהמחלקה לשיקום אחרי שנה שהיו עטופים מכל עבר, וכשהם משתחררים הם מתקשים לארגן את השיקום ואת החיים. "אין להם מושג מאיפה להתחיל בכלל, ואם לא תופסים אותם ביד ולוקחים אותם לאימון, יש להם שוב כל הסיבות להישאר בבית ולא לנסוע ולהיכנס לפקקים ולחפש פסיכולוגית, מאמן כושר והידרותרפיה. זו בדיוק העבודה שלי. 

"היה חייל שהיה גם בדיכאון וגם פגוע ראש ועמוד שדרה, שלא הצליח להזיז את הרגליים ואת הידיים, ואני כל הזמן אמרתי לו שביום שהוא יצליח להזיז משהו, אפילו אצבע, אנחנו נתחיל להתאמן. התקשורת הייתה מאוד קשה, אבל נעזרתי בהוריו, וחיכינו כמעט שנה. יום אחד כששהיתי בחו"ל אימא שלו התקשרה אליי ואמרה לי שהוא מצליח להזיז יד. ביום שחזרתי מחו"ל הגעתי לכאן ישר משדה התעופה כדי לאמן אותו. האימון הראשון כלל חמישה אגרופים ביד אחת. היום הוא כבר במקום אחר". 

אתה מרחם עליהם לפעמים?

"אני לא מרחם. אני מעריך אותם על הדרך שהם עושים ועל הדרך שהם יעשו כל החיים שלהם, על הקושי שהם יצטרכו להתגבר עליו, כי לא פשוט עכשיו, וגם לא יהיה. אנשים רואים אותם מתאגרפים, רצים, אבל אף אחד לא מבין את הקשיים שהם חווים. אני גם טס הרבה עם הפצועים לחו"ל ורואה איך בשביל לשטוף פנים או ללכת לשירותים הם צריכים לסחוב את עצמם על הישבן או בכיסא גלגלים, וזה נוסף על הכאבים ועל נטילת תרופות חזקות ועל שכל פעולה הכי פשוטה היא בשבילם מאמץ גדול". 

דובב מציין בעיה נוספת שאין אליה הרבה מודעות, והיא בעיית הנגישות: "הרבה דברים עדיין לא נגישים במדינה שלנו, וזה לא פשוט. אני לוקח אותם פעמיים-שלוש בשבוע לאימונים בחוץ, ולפעמים אני ממש מרים אותם קומה או שתיים בידיים או שהם מטפסים את המדרכות על הישבן, כי המקומות לא נגישים. לכן המטרה שלי היא לפתוח את המקום הזה, שיהיה מקום קרוב, נעים, מונגש ומכבד, והם יוכלו להתאמן ולהשתקם בו". 

אנחנו מסיימים את השיחה, והוא מקבל הודעה משורד השבי מתן אנגרסט: "איפה אתה? מחכה לך עם הכפפות מוכן לאימון".